דור חדש של ציונות

ב־7 באוקטובר 2023 מדינת ישראל התעוררה לתוך האסון הלאומי הגדול בתולדותיה. זה לא היה רק מחדל ביטחוני זו הייתה קריסת אמונה. ביום אחד נחשף לעיני כול מה שהרבה מאיתנו הרגישו כבר שנים: שהמדינה שאנחנו אוהבים, שהקמנו בזיעת דורות, נשחקה מבפנים. לא רק בגבולות נפרצנו, אלא גם בתודעה. המערכות שאמורות היו להגן עלינו -   הפוליטית, הביטחונית, האזרחית  התבררו כמסואבות, מפולגות, חסרות אחריות. ואז, כשכל המנגנונים קרסו, קרה דבר אחד גדול מהכול - העם קם.

אנחנו, אנשי המילואים, הלוחמים, המפקדים והאזרחים, לקחנו פיקוד כשהמדינה איבדה שליטה. העם הזה נלחם, הציל, התארגן, התנדב, תפקד. שם, בין המוצבים ובין יישובי העוטף, נולד דור חדש של ישראלים. דור שהבין שהמדינה לא נעלמה באותו בוקר היא פשוט הפסיקה לתפקד הרבה קודם. דור שהבין שאם אנחנו לא נוביל שינוי איש לא יעשה זאת במקומנו.

מתוך ההבנה הזו קמה תנועת אל הדגל. תנועה של ציונות מפוכחת, שמבינה שהגיע הזמן להחזיר למדינה את המשמעות שלה. לא עוד פוליטיקה של מחנות, אינטרסים ודילים אלא הנהגה לאומית שנשענת על ערך פשוט ועמוק: ציונות. ציונות איננה סיסמה של פעם. היא הדרך לבנות מדינה שבה כל יהודי, באשר הוא, יוכל לחיות בביטחון, בכבוד ובתקווה. ציונות פירושה לא רק להגן על הארץ  אלא גם לבנות בה חיים ראויים.

מטרת המצע הזה היא לא לשרטט עוד רשימת הבטחות, אלא להציג דרך כוללת לבניין מחודש של מדינת ישראל. כל פרק בו הוא חוליה בשרשרת אחת: ביטחון, כלכלה, חינוך, ממשל, משפט ואחדות כולם מתחברים לרעיון אחד: להבטיח מדינה יהודית חזקה, צודקת ומשגשגת, שתשמור על עצמה ותדאג לילדיה. אנחנו מאמינים שמדינה בטוחה איננה רק גבול שמור היא גם חברה מאוחדת, כלכלה צודקת ומנהיגות הגונה.

החזון שלנו הוא פשוט: להפוך את ישראל למדינה שכל יהודי בעולם יכול להרגיש בה בית. מדינה שלא רק מגנה על אזרחיה אלא גם מעניקה להם חיים טובים, חופשיים ובעלי משמעות. מדינה שמציבה את המשרת במרכז, שמחנכת לערבות הדדית, שמתגמלת תרומה ושבה אין "אנחנו" ו"הם" יש עם אחד, משימה אחת, עתיד אחד.

כל חלק במצע הזה הוא אמצעי למטרה הזאת. אחדות העם כתנאי לביטחון. מערכת משפט מאוזנת שמחזירה אמון. חינוך ציוני שמגדל דור גאה ואחראי. כלכלה שמתגמלת עבודה ותרומה. חוק יסוד שירות שיחייב כל אזרח לקחת חלק. יחד הם יוצרים תכנית פעולה שתוביל את ישראל לעידן חדש,  עידן שבו הציונות חוזרת להיות לא רק אידיאה, אלא מדיניות יומיומית.

אנחנו לא באנו לנהל את המדינה - באנו לתקן אותה מהיסוד. לא כדי להחזיר את מה שהיה, אלא כדי לבנות את מה שחייב להיות. אנחנו דור הניצחון, שקם מהשטח, עם האומץ לומר את האמת ולהוביל את השינוי.

במשך עשרות שנים ישראל נלכדה במשחק ישן של ימין ושמאל - משחק שבו אף אחד כבר לא מנצח, והמדינה כולה מפסידה. שני המחנות דבקים באידיאולוגיות ישנות שאיבדו רלוונטיות: הימין עסוק בהישרדות שלטונית, השמאל עסוק בהצדקת כישלונותיו בשם “הדמוקרטיה”. בין שני הצדדים, האזרחים שמשרתים, עובדים ומשלמים מיסים - ננטשו. הפוליטיקה הישראלית שכחה את הרעיון הפשוט שהקים את המדינה: ציונות.

הכשל העמוק הוא הפיכת המחנה לזהות. לא “אני ישראלי”, אלא “אני ימני” או “אני שמאלני”. כל צד בונה את כוחו על שנאת האחר, וכל ויכוח הופך למאבק זהות במקום למאבק על טובת המדינה. כך הגענו למצב שבו המערכת הפוליטית עסוקה בלתייג ובמקום לאחד את העם היא עסקה בלפצל אותו לחלקים מנוגדים. כשהציונות מתחלפת בשבטיות, אין עוד מטרה משותפת  ויש רק פירוד, חולשה, ואובדן אמון במנהיגות.

תנועת “אל הדגל” באה לשבור את הקיר הזה. אנחנו לא ימין ולא שמאל - אנחנו ציונים. פירוש הדבר הוא לא “אמצע” רך או פשרה,  זו גישה חדשה לגמרי, ששואלת רק שאלה אחת: מה נכון למדינת ישראל ולעם היהודי. לא מה מחזק את הגוש שלי, אלא מה מחזק את המדינה שלנו. ציונות היא פרגמטית, לא סקטוריאלית. היא מחפשת פתרונות, לא האשמות.

ציונות פירושה מדיניות ביטחונית שמבוססת על עוצמה והרתעה, לצד אחריות מוסרית וערבות הדדית. ציונות היא כלכלה שמתגמלת את המשרתים והעובדים, ולא את מי שמתחמק. ציונות היא מערכת חינוך שמחנכת לערכים משותפים - לא למגזרים נפרדים. ציונות היא הנהגה ששואלת מה נכון לדורות הבאים, לא מה כדאי לבחירות הקרובות.

אנחנו מאמינים שהרוב המוחלט של הישראלים - דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים - שייך לאותו רוב ציוני שקט, שרוצה מדינה מתוקנת, חזקה, יהודית ודמוקרטית. אבל הרוב הזה שותק, כי נמאס לו מהשפה של שנאה ותיוגים. “אל הדגל” קוראת לרוב הזה לצאת מהשתיקה. לא לבטל מחנות - אלא להקים מחנה חדש: מחנה הציונות.

זה לא עוד סיסמה זו מהפכה. מהפכה של דרך, של תרבות, של הנהגה. הגיע הזמן להחזיר את המילה “ציונות” למרכז המפה, ולהגדיר דרכה את כל השיח הפוליטי: בצבא, בכלכלה, בחינוך ובממשל. כשנפסיק לשאול “ימין או שמאל?” ונתחיל לשאול “מה ציוני?”, נדע שהפכנו ממדינה של שבטים למדינה של עם אחד.

מדינת ישראל ניצלה באוקטובר 2023 לא בזכות פוליטיקאים  אלא בזכות אזרחים. כשהמערכת קרסה, כשמנהיגים התבלבלו וחיפשו אשמים, עם ישראל קם, התארגן, נלחם והציל את עצמו. לוחמים במילואים, אזרחים במעגלי סיוע, מתנדבים בכל קצוות הארץ, זה היה דור הניצחון. הוא הוכיח שעדיין יש בנו כוח, אחריות, אהבה וגבורה. עכשיו הגיע הזמן שהדור הזה לא רק יגן על המדינה אלא גם ינהיג אותה.

הכשל העמוק של העשורים האחרונים הוא כשל הנהגה. נוצר כאן דור של פוליטיקאים ששמרו על כיסאם במקום על המדינה. הם הפכו את השלטון לקריירה, את הציבור לקהל ואת הפוליטיקה למסחרה. זו אינה טעות זו שיטה. מערכת של קומבינות, דילים ומינויים שחנקה את כל מה שטוב בישראל: את היוזמה, את הערבות, את תחושת השליחות. וכשהגיעה השעה להכרעה, השיטה קרסה.

“אל הדגל” קמה מתוך ההבנה שהדור שהציל את המדינה צריך גם לתקן אותה. דור הניצחון הוא לא גיל זו תודעה. זה דור של אנשים שעשו, לא רק דיברו; שנכנסו לשטח, לא לאולפן, שמבינים שהאחריות לא נגמרת בקו הגבול, אלא מתחילה ממנו.

אנחנו קוראים לכל מי שנלחם, שתרם, ששילם מחיר לעלות מדרגה: מהחזית למדינה. מדור לוחמים לדור מנהיגים. לא עוד פוליטיקאים מקצועיים, אלא מנהיגים אמיתיים עם ניסיון קרבי, ניהולי וערכי. כאלה שמבינים מה זה אחריות, משמעת ושליחות.

דור הניצחון לא בא לשבור את הכלים הוא בא לבנות מחדש. הוא יבנה ממשל נקי, יעיל ומוגבל בגודלו; יחוקק חוקה שתעגן את כללי המשחק, יוביל כלכלה שמתגמלת את המשרתים ולא את המקורבים ויחזיר למרכז את הערכים הפשוטים שעליהם נבנתה המדינה - עבודה, שוויון, תרומה וציונות.

זו לא מחאה זו החלפה. החלפת דור של תירוצים בדור של תוצאות.

כשאותם אנשים שהצילו את המדינה ייכנסו להנהיג אותה, תיגמר עונת ההישרדות ותתחיל עונת הבנייה. כי מי שניצח בשדה הקרב יודע גם איך לנצח בשדה הציבורי: ביושר, באחריות ובאמונה בצדקת הדרך.

“אל הדגל” איננה סיסמה היא קריאת השכמה. זה הזמן להחליף את דור הכישלון בדור הניצחון. דור שלא מחפש כיסא, אלא שליחות, שלא מבקש כוח, אלא אחריות. מדינה חדשה תקום כאן  אם רק נקום אנחנו.

האתגר הקיומי הגדול ביותר של ישראל איננו רק טילים מבחוץ  אלא הפירוד מבפנים. אויבינו למדו מזמן שאין להם צורך להביס אותנו בשדה הקרב; מספיק שנמשיך להילחם זה בזה. בעשורים האחרונים הפכה ישראל למדינה שמדברת בשני קולות, פועלת בשני כיוונים ומאמינה בשתי אמיתות נפרדות. המערכת הפוליטית, שצריכה הייתה להיות מגדלור לאומי, הפכה לזירת התגוששות של אינטרסים קטנים. במקום לשרת את העם, היא מפרקת אותו לגושים. כך איבדנו את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו - האחדות.

הכשל העמוק טמון בתרבות פוליטית שבנתה את עצמה על שיסוי. פוליטיקאים שמרוויחים כשהחברה שונאת, כלי תקשורת שמתחזקים כשהם מציתים ויכוחים, והנהגה ששכחה שמדינה לא נבנית מהשמצות  אלא מהסכמה. התוצאה היא מציאות שבה כל מחנה רואה במחנה האחר אויב, וכל ויכוח מיתרגם לבגידה. זו לא רק בעיה חברתית  זו סכנה ביטחונית. כי צבא שמבוסס על התנדבות, אמון ושותפות, לא יכול לעמוד כשחצי עם מרגיש שהוא נלחם לבד.

"אל הדגל" קמה כדי לתקן את השבר הזה. אנחנו מאמינים שאחדות אינה אחידות,  היא ברית של גורל ושל ייעוד. יהודים דתיים, חילונים, חרדים ומסורתיים, מזרחים ואשכנזים, תושבי עוטף עזה ותל אביב,  כולנו חלק מאותה משימה ציונית: להבטיח בית בטוח ומשגשג לעם היהודי בארצו. אחדות כזו לא נבנית בסיסמאות של פיוס, אלא במדיניות שמתגמלת את המשרתים, שמחנכת לזהות משותפת, ושממקמת את “ישראל” מעל כל מחנה.

התיקון מתחיל במעבר מתרבות של "מי צודק" לתרבות של "מה נכון". במקום לנהל מאבק בין שמאל לימין, צריך לנהל מאבק בין ישראל החזקה לישראל המתפוררת. אחדות לא תגיע מהצהרות, אלא ממעשים. חוקה שתגדיר את כללי המשחק, חוק שירות שיגייס את כולם, מערכת חינוך ציונית אחת שתיצור שפה ערכית משותפת, וכלכלה שתשיב את המרכז המשרת למרכז הבמה. זו הציונות המעשית, לא להסתפק בשירים על יחד, אלא להקים יחד מדינה מתוקנת.

כשעם אחד עומד מאחורי מטרת על אחת  אין אויב שיכול לו. הביטחון של ישראל לא נמדד רק במספר המטוסים או הטנקים, אלא בכמה אנחנו מאמינים זה בזה. מדינת ישראל תחזור לנצח רק כשהחייל מהדרום והסטודנט מהצפון, הדתי והחילוני, ירגישו שהם באותה סירה. כי רק עם מאוחד באמת  מסוגל להגן על עצמו באמת.

ישראל הפסיקה לנצח לא כי חסרים לה חיילים אמיצים או אמצעים מתקדמים אלא כי חסרה לה הנהגה שמאמינה בניצחון. בשנים האחרונות התרגלנו למלחמות בלי תכלית, למבצעים “מוגבלים”, לסבבים שנסגרים לפני שמסתיימים. במקום הכרעה - ניהול סכסוך, במקום חזון - ניהול תודעה. המערכת הפוליטית למדה לשרוד עם תוצאות חלקיות, והציבור התרגל לחשוב שאין ברירה אחרת. זהו הכשל העמוק: איבדנו את היכולת להציב יעד ברור ולדרוש את השגתו.

מאז ה־7 באוקטובר נחשף עומק השיתוק: צבא מופלא, עם נחוש  ומולו הנהגה שמפחדת להחליט. כל כישלון הופך מיד לקרב אשמות. הממשלה מאשימה את הצבא, הצבא מאשים את הדרג המדיני, והאזרחים נשארים לבד עם תחושת ההפקרות. כך אי אפשר לנצח. מלחמה מנצחים כשיש אמונה בצדקת הדרך, הנהגה עם אומץ לקבל החלטות, ואחריות שמתחילה מלמעלה. אבל בישראל של השנים האחרונות, האחריות נעלמה. היא הוחלפה בתרבות של הישרדות פוליטית, של פקידים שמתכננים את הכותרת למחר במקום את הניצחון לשנים.

תנועת "אל הדגל" באה לשים סוף לתרבות הכישלון הזאת. אנחנו מאמינים שניצחון הוא לא מילה ריקה - זו תכלית המדינה. כדי לנצח צריך להחזיר את הסמכות לצה"ל ולמנהיגות הביטחונית, לחזק את אמון הציבור במפקדים ולנתק את שיקולי הקריירה מהחלטות על חיי אדם. צריך לדרוש הכרעה בכל זירה שבה ישראל פועלת: בעזה, בלבנון, בזירה האיראנית ובזירה הפנימית,  הכרעה צבאית, מוסרית ותודעתית.

הדרך לניצחון עוברת דרך אמת. בלי הכחשות, בלי ועדות דמה. ישראל צריכה ועדת חקירה ממלכתית ואמיצה שתבחן את כל הכשלים,  לא כדי לנקום, אלא כדי לתקן. מי שכשל צריך ללכת הביתה. מי שהצליח - להוביל. זו לא פוליטיקה, זו אחריות לאומית. רק כשנפסיק לחפש אשמים ונחזור לחפש פתרונות נתחיל שוב לנצח.

ניצחון הוא לא רק בשדה הקרב; הוא מתחיל בתודעה. אומה שמאמינה בצדקת דרכה, שמתגייסת כולה למען המטרה, שמתגמלת מצוינות ולא קומבינות - היא אומה שמנצחת. “אל הדגל” מביאה את הרוח הזאת מהשטח: רוח של אנשים שמסיימים משימה, לא תדריך תקשורתי. הגיעה העת להחזיר את האחריות, להחזיר את האומץ, להחזיר את הניצחון.

הציונות נולדה מתוך מפוכחות. היא לא נבנתה על חלומות שווא, אלא על הבנה מפוכחת של המציאות, עם שאין לו כוח להגן על עצמו לא ישרוד. אבל בעשורים האחרונים החלפנו את המפוכחות הזאת באשליה. שכנענו את עצמנו שאם נוותר, נתחבב, נתקפל יאהבו אותנו יותר. הפכנו את “תהליך השלום” למטרה במקום לאמצעי, ואת הרתעת האויב להמלצה במקום לעיקרון קיום. כך נולד עידן התמימות: עידן שבו האויב מתחמש, העולם מטיף מוסר, וישראל מתנצלת על עצם קיומה.

ה־7 באוקטובר היה קץ התמימות. זו לא עוד מלחמה,  זה קו שבר בתודעה הלאומית. הוא חשף אמת פשוטה שז׳בוטינסקי ניסח כבר לפני מאה שנה: רק קיר ברזל של כוח, נחישות ואמונה בצדקת הדרך יבטיח את קיומנו. לא הסכמים ולא מנגנונים בינלאומיים ישמרו עלינו - רק עם שמוכן להילחם על חייו. כל ניסיון להחליף ביטחון אמיתי בשקט מדומה, נגמר באסון.

הכשל העמוק טמון במדיניות שניסתה “לנהל” אויב במקום להכריע אותו, ובתרבות פוליטית שמפחדת מהמילה “ניצחון”. פוליטיקאים שבחרו ברווח פוליטי מיידי על פני ביטחון ארוך טווח הפכו את ישראל ממעצמה יוזמת למדינה מגיבה. קיר הברזל התמוסס - לא כי אין לנו צבא, אלא כי אין לנו מדיניות שמאמינה בכוחו.

הציונות המפוכחת של "אל הדגל" מחזירה את ההיגיון הפשוט: קודם ביטחון, אחר כך הכול. אנחנו נקים מחדש את קיר הברזל,  לא רק צבאי, אלא תודעתי. זה אומר הכרעה ברורה מול אויבים, החלת ריבונות באזורים החיוניים לביטחון המדינה, וחיזוק הרתעה שתבהיר לכל גורם ממדינות ועד ארגוני טרור שישראל איננה עוד יעד קל למתקפות או סחיטות. במקביל, נבנה את עוצמתנו הכלכלית והחברתית כך שלא נהיה תלויים באיש.

אבל “קיר ברזל” איננו רק טנקים ומטוסים - הוא גם חוסן פנימי. מדינה שלא מאמינה בצדקת דרכה, שלא מחנכת את ילדיה לציונות, שלא שומרת על הריבונות שלה במעשים לא תעמוד גם מול אויב חיצוני. לכן נחזיר את הערכים, את האחריות ואת הגאווה הלאומית,  ישראל חזקה, גאה ולא מתנצלת. העולם מכבד רק את מי שמכבד את עצמו. כשנפסיק להתנצל על הזכות שלנו להיות כאן, כשנפסיק להישען על אחרים ונחזור להאמין בעצמנו נבנה מחדש את אותו קיר ברזל מוסרי וצבאי שעליו תעמוד מדינת ישראל לעוד מאה שנה.

אין ביטחון בלי שותפות, ואין שותפות בלי אחריות. מדינת ישראל מתקיימת בזכות מיעוט שנושא את רוב הנטל: בצבא, במילואים, בעבודה, במיסים. המודל הזה מיצה את עצמו. אי־אפשר להחזיק מדינה מודרנית על גבם של אותם אנשים ואותן משפחות שוב ושוב. כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל לדורות קדימה, חייבים לשנות את המשוואה: לא עוד “יש משרתים ויש פטורים”, אלא עם אחד שמגן יחד.

הכשל העמוק הוא כפול, מוסרי וביטחוני. מוסרי, כי נוצרה אפליה בין אזרחים לפי מוצאם או השתייכותם המגזרית, וביטחוני, כי כשחלק גדול מהחברה נשאר מחוץ למאמץ הלאומי, גם צה"ל וגם החברה האזרחית נחלשים. מדינה שבה רק חלק מהעם שומר על הקיום שלה לא תוכל לשרוד לאורך זמן.

חוק יסוד: שירות אל הדגל הוא העיקרון המכונן של הציונות. כל אזרח ישראלי גבר או אישה, יהודי או לא יהודי ישרת את מדינתו בשירות צבאי, לאומי או אזרחי. השירות יותאם לאמונתו וליכולותיו, אבל עצם ההשתתפות תהיה חובה. זו לא כפייה, זו ברית אזרחית וציונית. מי שנהנה מהמדינה, נדרש גם להגן עליה.

החוק יעגן מנגנון של “שירות תמורת זכויות”: מי שמשרת, יקבל העדפה בדיור, בתעסוקה, במכרזים ציבוריים ובמלגות השכלה; מי שבוחר שלא לשרת  יבחר גם לוותר על חלק מההטבות. כך תיבנה מערכת כלכלית־חברתית שמתגמלת אחריות ומפסיקה להנציח תלות.

לצד חובת השירות, תוקם מנהלת שירות לאומית־אזרחית שתתכלל את כלל מסלולי השירות ותבטיח שכל אזרח יוכל לתרום במקומו: בביטחון, ברפואה, בחינוך, בשירותי חירום או בקהילה. השירות ייהפך לחוויה מאחדת ולכרטיס הכניסה לאזרחות שווה.

חוק יסוד: שירות אל הדגל הוא יותר מרפורמה, זו הכרזה ערכית. הוא ישקם את האמון בין חלקי העם, יחזק את חוסן צה"ל ואת הביטחון הלאומי, ויבטיח שישראל של 2050 תהיה מדינה שבה כולם שומרים, כולם נושאים וכולם שייכים.

זו הדרך להבטיח שלעולם לא נצטרך שוב לשאול “איפה המדינה?”. כי כל אחד מאיתנו יהיה המדינה.

הכלכלה הישראלית צמחה בעשורים האחרונים, אבל לא התחלקה ביושר. במקום “מדינת הזדמנויות”, הפכנו למדינת קומבינות. מי שמשרת, עובד, משלם מסים ונושא את המדינה על גבו - נדחק לשוליים. ומי שיודע למנף קשרים, תקציבים סקטוריאליים והטבות פוליטיות - מתקדם. זהו העיוות המרכזי של ישראל של היום: המדינה מתגמלת כוח פוליטי, לא תרומה אזרחית.

הכשל עמוק ומערכתי. ממשלות מכל הכיוונים חילקו את התקציב לפי אינטרסים קואליציוניים ולא לפי תרומה למשק. עסקים קטנים נחנקים ממסים ורגולציה, בעוד טייקונים מקבלים הטבות מפליגות, חיילים משוחררים מתקשים לסגור חודש, בעוד פוליטיקאים ממציאים עוד תקציב ייעודי ל"מקורבים". התוצאה: מעמד עובדים ענק: “המעמד המשרת”  שמחזיק את המדינה, אבל לא נהנה מפרותיה.

“אל הדגל” מציבה עיקרון חדש: מי שתורם - יקבל. מי שמשרת, עובד ומשלם  צריך לעמוד במרכז סדרי העדיפויות. זו כלכלה ציונית,  כזו שמודדת ערך לא לפי קשרים, אלא לפי תרומה.

אנחנו נוביל שינוי עומק במדיניות התקציבית: העברת משאבים מהמגזרים שאינם נושאים בנטל למעמד היצרני. נצמצם את מספר המשרדים, נבטל מנגנוני סחטנות פוליטית וניצור ממשלה יעילה ושקופה שתשקיע בתשתיות, בדיור ובפריפריה העובדת.

הצעד הראשון הוא חיסול יוקר המחיה: ביטול חסמים, מונופולים ומכסים לא חיוניים, לצד השקעה ישירה במעמד היצרני: במורים, לוחמים, אנשי שירותי החירום, עצמאים ויזמים. כל שקל שייחסך מהפוליטיקה המושחתת יושקע באזרח שמייצר ערך למדינה.

במקביל, נקים מנגנון תמריצים למשרתים בצבא ובשירות הלאומי: העדפה במכרזים ציבוריים, מסלול דיור מועדף והכרה כלכלית אמיתית בשירות למדינה.

כלכלה ציונית פירושה גם אחריות חברתית. מדינה חזקה לא נמדדת רק בתמ"ג, אלא ביכולת לדאוג לחוליה החלשה בלי להפוך את זהות הנתמך לאורח חיים. לכן נחזק תעסוקה בפריפריה, נשקיע בחינוך מקצועי ובתשתיות שמחברות את כל חלקי הארץ לכלכלה אחת.

ישראל יכולה להיות מעצמה לא רק בהייטק, אלא גם בעבודה יצרנית, בתעשייה, בחקלאות ובשירות הציבורי, היא תחזיר את הכבוד למי שעובד באמת. הגיע הזמן לשים סוף לתרבות ה"סידור", ולהחזיר את הציונות גם לכלכלה,  מדינה שמתגמלת תרומה, לא קומבינה.

הבחירה ברורה,  בין כלכלה של פריבילגיות פוליטיות, לבין כלכלה של צדק ציוני. “אל הדגל” בוחרת בצד של אלה שנושאים את המדינה על גבם  ומחזירה להם את המקום הראוי להם במרכז.

ישראל לא תשרוד בלי מערכת חינוך שמאמינה בעצמה. במשך שנים הפכנו את בתי הספר למגרש פוליטי, והורדנו את הציונות ממעמד של גאווה למעמד של ויכוח. התוצאה ברורה: דור שלם שגדל בלי סיפור משותף, בלי אחריות משותפת ובלי שפה משותפת. זהו הכשל העמוק של מערכת החינוך הישראלית היא כבר לא מחנכת לישראליות. היא מחנכת למגזריות.

במקום מערכת אחת מאוחדת, יש ארבע מערכות נפרדות: חילונית, ממלכתית־דתית, חרדית וערבית שכל אחת מספרת לילדיה סיפור אחר על המדינה. ילדים בני 10 שחיים במרחק קילומטר זה מזה, לומדים היסטוריה שונה, אזרחות שונה, ואפילו שפה אחרת של זהות. כך לא בונים עם. כך מאבדים אותו.

“אל הדגל” מובילה מהפכת חינוך ציונית שתשיב את המכנה המשותף ללב המערכת. נקים ליבת חינוך לאומית משותפת שתהה חובה לכל מוסד חינוכי מתוקצב  שתכלול שני יסודות: מקצועי וערכי. היסוד המקצועי יבטיח שכל ילד בישראל יקבל כלים אמיתיים לעולם המודרני: מתמטיקה, מדעים, אנגלית וחשיבה ביקורתית. היסוד הערכי יחבר כל ילד לשורשיו: מורשת יהודית, ציונות, דמוקרטיה, זהות אזרחית ואחריות הדדית. זה לא “חינוך פוליטי”, זו הבסיס לאחריות משותפת.

מעבר לליבה, תישמר אוטונומיה לקהילות ולרשתות לבחור כיצד להעמיק ולגוון  כדי לשמור על ייחוד ואמונה. אבל הליבה תהיה אחת כי מדינה אחת צריכה סיפור אחד. משרד החינוך יהפוך מגוף מסורבל למפקח רזה ויעיל, שיקבע סטנדרטים ויפקח על יישומם, אך יעניק חופש ניהול לבתי הספר.

מהפכת החינוך הציוני תשים סוף לבינוניות. נתגמל מצוינות, נכשיר מורים כמנהיגי ערכים, ונשקיע משאבים דיפרנציאליים באזורים מוחלשים כדי לוודא שכל ילד בישראל מקבל הזדמנות שווה להצליח. החינוך יפסיק להיות עוד סעיף תקציביו הוא יהפוך למפעל לאומי.

מטרתנו איננה רק להכשיר תלמידים לבגרות, אלא לבגרות לאומית. לגדל דור שלא מתבייש לומר “אני ציוני”, לא כי זה טרנדי – אלא כי זה טבעי. דור שמאמין בצדקת הדרך, שמשרת את המדינה, ושמבין שהחירות שלו קיימת רק בזכות האחריות שלו.

אם לא נשקם את החינוך נאבד את העתיד. אם נחזיר לילדים שלנו זהות, שפה ואמונה  נרוויח לא רק דור לומד, אלא דור מוביל.

מערכת המשפט והמשטר בישראל זקוקה לתיקון עמוק, אבל לא להרס. השנים האחרונות הפכו את הוויכוח המשפטי לכלי נשק פוליטי  והרסו את אמון הציבור בשתי הרשויות גם יחד. במקום דיון ענייני על איזון הכוחות, קיבלנו קרב הישרדות בין “שלטון העם” ל“שלטון השופטים”. במקום רפורמה נקמה. כך נולדה אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה הישראלית: מצב שבו כל צד רואה בבית המשפט או בכנסת אויב, במקום שני עמודים שמחזיקים את אותה מדינה.

הכשל העמוק הוא כפול. מצד אחד, מערכת המשפט הרחיבה את סמכותה מעבר לגבולות הסביר, ובמקרים רבים ניכסה לעצמה סמכויות חקיקה ובקרה שלא ניתנו לה. מצד שני, פוליטיקאים חסרי אחריות ניסו לפרק את הבלמים בשם “רצון העם”, בלי להבין שבלי בלמים גם רכב חזק מתרסק. כך איבד הציבור אמון בשני הצדדים גם יחד.

“אל הדגל” מציעה רפורמה משפטית מאוזנת, לא רפורמת כוח, אלא רפורמת אחריות. ראשית, נעניק מעמד חוקתי לחוקי היסוד. רק הם יוכלו לשמש בסיס לפסילת חוקים, ורק אם ייקבעו ברוב גדול, מוסכם, שיבטא קונצנזוס לאומי. כך ניצור סוף סוף מסגרת חוקתית יציבה, שתגדיר את כללי המשחק הדמוקרטיים ותמנע מאבקים חוזרים ונשנים על כל החלטה.

שנית, נגדיר מחדש את סמכויות בג"ץ: בית המשפט העליון ימשיך להגן על זכויות האזרח ולפקח על הממשל, אך בגבולות ברורים. הוא לא יוכל לבטל חוקים על בסיס “עקרונות כלליים” אלא רק בסתירה ישירה לחוק יסוד. בכך נחזיר את שיקול הדעת הציבורי לכנסת, הגוף הנבחר של העם  אך נשמור על מערכת משפט חזקה, מקצועית ואפקטיבית.

במקביל, נצמצם את גודל הממשלה, נגביל כהונת ראש ממשלה לשמונה שנים, ונחייב שקיפות מלאה בהליכי מינוי בכירים. רפורמה אמיתית איננה רק משפטית היא ממשלית. היא נוגעת לכל מערכת השלטון: הכנסת, הממשלה והמערכת המשפטית, כדי להשיב את האיזון והאמון ביניהן.

המטרה איננה להכריע מי ינצח אלא להבטיח שמדינת ישראל תמשיך לתפקד. דמוקרטיה אינה קרב בין רשויות אלא שותפות ביניהן. “אל הדגל” תוביל רפורמה שמחזירה את השפיות למשטר: כנסת שמחוקקת, ממשלה שמבצעת, ובית משפט שמפקח  כל אחד בתחומו, מתוך כבוד הדדי ומסגרת חוקתית ברורה.

זה לא מאבק על סמכויות  זה מאבק על אמון. כשנשיב את האמון במוסדות המדינה, נחזיר גם את היכולת למשול, לתכנן ולבנות עתיד. רפורמה כזו איננה ויתור  היא תיקון. לא נקמה פוליטית, אלא אחריות ציונית.

ישראל נתקעה בין שני גושים שסוגדים לשנאה הדדית. מחנה “רק ביבי” ומחנה “רק לא ביבי” הפכו את הפוליטיקה לזירת קרב אישית, שבה שום רעיון לא שורד אם הוא לא משרת את המלחמה בין המחנות. כך נוצר שיתוק לאומי: במקום לנהל מדינה - מנהלים חשבון. במקום מדיניות - התגוננות. כל צד עסוק בלחסום את האחר, והעם כולו נותר בלי הנהגה אמיתית.

זהו הכשל העמוק של הדמוקרטיה הישראלית בעשור האחרון: הפוליטיקה איבדה את ייעודה. היא כבר לא אמצעי לקידום טובת המדינה, אלא מנגנון לשימור כוח. ממשלות מוקמות ונופלות לא על מדיניות חוץ או ביטחון, אלא על שאלת הנאמנות למנהיג או למחנה. ומי שבאמצע - הרוב הציוני, המתון, המשרת נאלץ לצפות מהצד איך המדינה מתפוררת מבפנים.

“אל הדגל” נולדה כדי לפרוץ את המעגל הזה. לא באנו לאחד פוליטית, אלא לאחד ציונית. אחדות פוליטית היא פשרה בין אינטרסים, אחדות ציונית היא חיבור סביב ערכים. היא לא אומרת “כולם צודקים קצת”, אלא “כולנו מחויבים לדבר גדול מאיתנו”: ביטחון, ריבונות, שוויון בנטל, חינוך משותף ועתיד משותף.

הדרך לשבור את הגושים היא לבנות גוש חדש - גוש הציונות. לא מפלגת מרכז רכה, אלא תנועה של כוח ואחריות שמחברת ישראלים ציונים מכל קצה שמאמינים בצדקת הדרך. אנחנו קוראים לכל מי שמאס במלחמות השבטיות להצטרף,  מי שמוכן להניח בצד את האמונות הישנות ולהתייצב סביב הדגל המשותף: ישראל חזקה, יהודית ודמוקרטית.

במקום קואליציות של קומבינות, אנחנו מציעים קואליציה של שליחות. ממשלה שמבוססת על הסכמה לאומית רחבה ולא על דילים פוליטיים  תוכל סוף־סוף לטפל במה שחשוב באמת: ביטחון, חינוך, יוקר מחיה, רפורמת ממשל וחוקה. זו לא נאיביות; זו פרקטיקה של אחריות. כי רק ממשלה ציונית רחבה תוכל לשרוד מעבר למחזור בחירות אחד ולייצב את המדינה.

“אל הדגל” תשמש לשון מאזניים חדשה: לא איזון בין ימין לשמאל, אלא בין פוליטיקה ישנה לישראל החדשה. נדרוש שותפות ממי שמאמין במדינה לפני המחנה, ומנגד נעמוד מול כל מי שבונה כוח על פילוג. כי אחדות ציונית איננה סיסמה, היא האסטרטגיה הלאומית היחידה שיכולה להבטיח את קיומנו כאן.

האתגר הדמוגרפי של ישראל איננו רק מספרים, הוא אתגר של קיום. בתוך דור אחד, אם לא נשנה כיוון, ישראל תתעורר למציאות שבה רוב אזרחיה אינם משתתפים בשוק העבודה, לא משרתים בצבא, ולא חולקים שפה ערכית משותפת. זה לא “תסריט קיצון” זו מגמה שכבר מתרחשת. מדינה ששליש מאזרחיה עובדים בשביל שני שלישים שלא נושאים בנטל, לא יכולה להחזיק מעמד.

הכשל העמוק הוא שישראל הפכה שבטית כלכלית וחברתית. כל מגזר דואג לעצמו: מעמד הביניים משלם, החרדי פטור, הערבי מנותק, והממלכה מתכווצת. במקום מדיניות שילוב, הממשלות לדורותיהן קידמו מדיניות של קניית שקט: תקציבים במקום אחריות, פטורים במקום גיוס,  התעלמות במקום פתרון. כך איבדנו לא רק משילות, אלא גם אמון בסיסי בין חלקי העם.

“אל הדגל” רואה בשילוב לא גחמה חברתית אלא הכרח ביטחוני ולאומי. השילוב הוא המפתח לשגשוגה וליציבותה של ישראל. הדרך לנצח את הסכנה הדמוגרפית היא להפוך כל אזרח לשותף במדינה, לא לצופה מהצד. זה מתחיל בשירות, עובר בחינוך ומסתיים בתעסוקה.

נחוקק חוק יסוד: שירות אל הדגל, שיחייב כל אזרח ישראלי בשירות למדינה: צבאי, לאומי או אזרחי. כל אחד ימצא את מקומו לפי אמונתו ויכולתו, אבל איש לא יישאר מחוץ למעגל התרומה. השירות יעניק זכויות והטבות, אי־שירות יביא לאובדן זכויות כלכליות ותעסוקתיות. חוק גיוס "אל הדגל" לא רק יחזק את הביטחון, הוא יחזיר את תחושת הצדק והשותפות.

במקביל, נוביל תכנית שילוב תעסוקתי לאומית שתפתח הזדמנויות אמיתיות לחרדים ולערבים להשתלב בשוק העבודה תוך שמירה על זהותם. נקים מערך הכשרה מקצועית, נשקיע בחינוך בסיסי ובתשתיות בפריפריה, וניצור מסלול שבו אחריות משתלמת יותר מתלות.

היעד איננו "לגייר" אף קהילה, אלא להבטיח שמדינת ישראל לא תישען על חצי מהעם בלבד. רק שילוב מלא של כל חלקי האוכלוסייה במאמץ הלאומי: ביטחוני, כלכלי וחברתי יאפשר לנו לשרוד כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אם לא נשלב - נתפרק. לא ממלחמה, אלא מקריסה פנימית. אבל אם נשלב נתחזק פי כמה. ננצח לא רק את הסטטיסטיקה, אלא את הציניות. “אל הדגל” מאמינה שעם ישראל כולו, על כל חלקיו, יכול וצריך להחזיק שוב את אותה שליחות משותפת: לא להיות קבוצות נפרדות שחיות זו לצד זו, אלא עם אחד שחי זה עם זה.

עתידה של ישראל לא מוכתב על ידי גיאוגרפיה, אלא על ידי הנהגה. אנחנו יכולים להפוך למעצמה טכנולוגית, ביטחונית וכלכלית מהמובילות בעולם  או להידרדר למדינת קומבינות שמנהלת את עצמה כמו ועד בית. הבחירה היא שלנו. בעשורים האחרונים ניהלה ישראל את עצמה מהיום למחר: בלי תכנון, בלי חזון, בלי אחריות בין־דורית. הפוליטיקאים חשבו על הבחירות הקרובות, לא על הילדים שלנו.

הכשל העמוק הוא תפיסתי: הפוליטיקה הישראלית ויתרה על העתיד. במקום לשאול “איך ניראה בעוד 25 שנה”, היא שואלת “מי אשם במה שקרה אתמול”. במקום לבנות תשתיות, היא בונה תדמיות. במקום לתכנן חינוך, היא מחלקת תקציבים. כך נולדה תרבות הקומבינה - מדינה של כישרון אינסופי שמנוהלת על ידי בינוניות.

“אל הדגל” באה לשנות את הפרדיגמה. אנחנו מציבים תכנית לאומית לישראל 2050, חזון ארוך טווח של ביטחון, כלכלה, חינוך וממשל, שנבנה על יסודות הציונות המעשית: אחריות, תכנון, וערבות הדדית. זו לא פנטזיה - זו תכנית עבודה.

בביטחון: ישראל תאמץ דוקטרינה של יוזמה והכרעה, לא תגובה. לא נמתין עוד שמחבלים יתעצמו על גבולותינו; נפעל מראש, ונחיל ריבונות מלאה באזורים החיוניים לביטחון הלאומי. בצד זה, נבנה מערכת חירום אזרחית שתדע לפעול בעצמאות בזמן משבר - גוף מתכלל שימנע את הכאוס שראינו באוקטובר 2023.

בכלכלה: נעבור מכלכלת אינטרסים לכלכלה לאומית. נבטל משרדי ממשלה מיותרים, נצמצם בירוקרטיה ב־30%, ונשקיע את המשאבים בתשתיות, בפריפריה ובחינוך טכנולוגי. נקים תכנית 2050 לפיתוח תעשייה ישראלית עצמאית בתחומי ביטחון, אנרגיה, חקלאות מתקדמת וטכנולוגיה כדי שהעולם יהיה תלוי בישראל, לא להפך.

בחינוך: נבנה דור חדש של ישראלים עם שפה ערכית משותפת ויכולת תחרותית גלובלית. כל ילד בישראל יקבל בסיס אחיד של זהות, ידע וכלים, לצד חופש קהילתי ותרבותי. חינוך לא יהיה עוד הוצאה תקציבית אלא השקעת יסוד בביטחון הלאומי.

בממשל: נקדם חוקה ישראלית, נצמצם את הממשלה ונגביל כהונות. נקים מדינה מתפקדת שבה האחריות תוחזר למי שנושא אותה ונפסיק את ההפקרות של שלטון בלי גבולות ובלי אמון.

ישראל 2050 יכולה להיות סיפור ההצלחה הגדול של המאה ה־21  אם נחזור לערכים שהקימו אותה: ציונות מפוכחת, יוזמה, עמידה באתגרים ותחושת שליחות. זה הרגע לבחור  בין דור הכישלון לדור הניצחון.

הילדים שלנו ראויים ליותר ממדינה שמנהלת משבר תמידי. הם ראויים למדינה שמובילה. "אל הדגל" נועדה בדיוק לזה: להחזיר את ישראל למסלול של נצח, לא של הישרדות. הבחירה בידיים שלנו.