חדשות אל הדגל

גם לבית המשפט יש אחריות להסטת הדיון הציבורי בזמן המלחמה כשיש עוד חטופים למחוזות אחרים. הנשיא עמית לא מפספס הזדמנות לדרוך על הפצעים הפתוחים שהובילו לרפורמה הקיצונית שהניח השר לוין ערב המלחמה, כאילו הוא והקואליציה עושים יד אחת כדי להחזיר אותנו למקום שכולנו מנסים להשתקם ממנו. מי שמשלם את המחיר אלה החטופים, החיילים והאזרחים. המינוי המהיר של האלוף זיני מוכיח שהסחרור לא יעצור עד שאחד מהצדדים לו יגלה אחריות ואיפוק. בשביל כולנו.

שלוש נקודות בקשר להחלטות בג"ץ בעניין נציב שירות המדינה ופיטורי רונן בר, שהן קריטיות לכל מי שחפץ בתיקון ושיקום המדינה:

‍

א. בפסקי הדין שניתנו לא מערכת המשפט "אמרה את דברה" כמו שמנסים להציג זאת. הנשיא עמית והשופטת ברק- ארז אמרו את דברם. השופט סולברג אמר דברים אחרים לגמרי. אז נכון שמבחינה טכנית חוקית יש כאן פסק דין, אבל העובדה שהתקבלה ברוב הזה איננה שולית בכלל. וגם האמירה שזה ההרכב הוותיק לא תכפה על העובדה, שכל מי שמכיר את בית המשפט, גם אם לא סיים תואר במשפטים, יכול היה לומר שככל הנראה זו תהיה התוצאה מראש. המסקנה מכך היא - שלא מדובר בהחלטה מקצועית בחבד שדורשת מומחיות - אלא באג'נדה, נראטיב ותפיסת עולם פוליטית, חברתית ותקשורתית שעומדת בבסיס ההחלטות.

שתי ההחלטות נשענות על קריאת המציאות הנראטיבית של השופטים, ולפיה הממשלה הנוכחית מסוכנת (על אף שהיא חוקית), ולכן כל פעולה שלה שנגועה בפוליטיות, היא פסולה עד שיוכח אחרת. תפיסה זו מתירה לבית המשפט לסטות מהלכות ופסקי דין שנתן בעבר והיוו עד לאחרונה הלכה פסוקה ומחייבת. למעשה, בית המשפט אומר במפורש שלכל ממשלה דין משלה. לא דין ההלכות שניתנו בממשלות ישראל הקודמות, כדין ההחלטות שהוא נותן בממשלה הנוכחית. בפסק הדין בעניין הנציב, השופטים אף מגדילים לעשות, ולא רק קובעים שהמינוי לא תקין, אלא ממש "מחוקקים" וקובעים את הדרך היחידה, לגישתם, שבה הממשלה תוכל למנות נציב.

העובדה שהדברים נעשים מדאגה אמיתית למדינה וחשש לדמוקרטיה, לא יכולים להצדיק שימוש בסמכות שלא במסגרת הדין. זה בדיוק מה שמוביל אותנו לפירוק המדינה, גם כשהממשלה עושה את זה, גם כשאזרחים עושים את זה וגם כשבית המשפט עושה את זה.

ההחלטות הללו חשפו בגלוי דבר שידוע כבר זמן רב – בית המשפט הפך לשחקן במגרש הפוליטי, וההחלטות נקבעות בהתאם לקואליציה שתעמוד למשפט. לא הרי הליך מינוי נציב בממשלה הנוכחית כהרי הליך מינויו בממשלות אחרות – זו לא פרשנות, זו קביעה שחור על גבי לבן של עמית בפסק הדין.

‍

ב. והאמת שבית המשפט, או חלק גדול וחשוב מהשופטים, פועלים כך כבר שנים רבות, אלא שעד היום זה היה מוטמע בהחלטות מלומדות שנושאות מאות עמודים והררי מילים מפונפנות שקשה לעתים להבחין בדבר. עכשיו, בית המשפט כבר לא מנסה להסתיר (למרות שעדין ההחלטות נושאות מאות עמודים). באופן אירוני הביקורת של הנשיא עמית על הממשלה - לפיה דברים שנעשו בעבר במחשכים ובחדרי חדרים נעשים כעת לאור יום ומהמקפצה – חלה בדיוק גם בעניינו.

לכן, דווקא מתוך הבנה והכרה ברורה בחשיבות בית המשפט העליון כמי שתפקידו להגן עלינו האזרחים מפני פעולות שרירותיות של השלטון ולשמור על זכויותינו, ודווקא מתוך הכרה שהרפורמה המשפטית שקידם השר לוין הייתה רעה ופוגעת ביכולתו של בית המשפט למלא את תפקידו, עלינו לפעול ליצירת חוקה ואיזון נכון בין הרשויות. כך שמצד אחד הממשלה לא תוכל לעשות כרצונה ותהיה עליה ביקורת אפקטיבית שתוכל לבלום את פעולותיה במקרה הצורך, ומצד שני שהביקורת תהיה מגודרת לדין ולאמות מידה אחידות, מבלי שלהרכב פרסונאלי כזה או אחר תהיה השפעה כל כך דרמטית על אופי הביקורת.

‍

ג. זה פשוט לא אפקטיבי – המחשבה שהפסיקה תהיה המילה האחרונה במחול השדים החוקתי ומלחמת הרשויות לא מחוברת למציאות. למעשה זו תמונת מראה של פעולות הממשלה, כאשר כל צד מותח את החבל הכמעט קרוע ממילא וחושב שהצד השני לא יעז לקרוע יותר, ואז מתבדה. הצד השני רק מחריף את הטון, רק חורג עוד יותר מסמכותו, ומי שמפסידה בסוף זו המדינה.

סיפור רונן בר ממחיש זאת היטב. בית המשפט הוציא צו ביניים שעוצר את פיטוריו, והנה, גם אם נתעלם מהשר קרעי שהכריז באופן שערורייתי שאסור לקיים את צו הביניים, סמוטריץ' פשוט הודיע שיצא לשירותים בכל פעם שראש השב"כ ישמיע את עמדתו בקבינט. עזבו אם זה תקין או לא - זה מטורלל לחלוטין – אבל זה המצב. הציפייה של בית המשפט שהפוליטיקאים יקבלו את החלטתם כתורה מסיני היא תמימות במקרה הטוב. תארו לכם מג"ד שפוקד על מ"פ להמשיך עם סמ"פ שהוא לא סובל. מה אתם חושבים שיקרה? שהעבודה תהיה יעילה? שרמת המקצועיות והמבצעיות תעלה? ברור לנו שפקודה כזו תסכן בראש ובראשונה את המשימה ואת החיילים. או שהמג"ד מחליט להדיח את המ"פ או שיתן לו לבחור את הסגן שלו - כי על טיב העבודה והיחסים ביניהם אין לו שליטה.

כך גם בענייננו, כל עוד מדובר בממשלה חוקית, כפייה של בעל תפקיד בליבת העשייה הביטחונית, במציאות פוליטית כל כך צינית שבה אנו חיים, תוביל בהכרח לעבודה לא תקינה ופגיעה בחיי חיילינו. בכל מה שקשור לפרצות מנהליות חבריי הממשלה, כפוליטיקאים מנוסים, הספיקו כבר לשכוח את מה שבית המשפט עוד לא למד. לא בכדי ראש הממשלה מיהר למנות את האלוף זיני לראש שב"כ, עוד לפני שיבשה הדיו מעל פסק הדין. פסק הדין לא סיים שום דבר - הוא רק המשיך את הסחרור.

קבלת החלטות אגרסיביות בבג"ץ שחורגות אפילו מהלכותיו שלו, אינם הדרך לוודא שערכים מסוימים ייושמו - את זה רבותיי עושים באמצעות עמידה לבחירת הציבור בקלפי.

‍

לסיום, מי שמחפש למצוא בביקורת הזאת אישור להתנהלות הממשלה והיתר לעשות ככל העולה על רוחה או גיבוי להחלטותיה טועה טעות מרה.

את החלטות בית המשפט חייבים לקיים. כמו שחייבים למלא פקודה וכמו שחייבים לקיים את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה גם כשאלו לא מוצאות חן בעינינו. אם לא – אפשר לסגור את המדינה.

ההבנה שהעם היהודי הצליח להקים מדינה ריבונית אחרי אלפיים שנה מחייבת אותנו לפעול בהתאם. יש לכך מחירים כבדים, בין אם בחיים ממש ובין אם בערכים, אבל כמו שכתב המשורר צור ארליך: "לטובת החישוב הכללי, כמה עולה לנו עם מדינה וכמה עולה לנו בלי."

‍

חשבתי הרבה על מה שיאיר גולן אמר אתמול והצלחתי לזקק את לב הבעיה מבחינתי. והיא לא מסתכמת רק במה שהוא אמר. הבעיה הגדולה יותר היא מה שהפכנו להיות.

חברה של קצוות ששבויה בתוך שיח בינארי. אתה או גיבור או בוגד. צודק לגמרי או טועה לגמרי.

הכל זה או שחור או לבן - כאילו אין אלף גוונים של אפור שמפרידים ביניהם. אין עומק, אין מורכבות, אין שאלות. רק תשובות מוחלטות במציאות מדומיינת של טובים ורעים.

וזו אולי הטרגדיה הכי עמוקה של המדינה שלנו כרגע:

לא שאין צדק - אלא שכולם צודקים. צודק מי שאומר שיש כאן אנשים שמאמינים שאנחנו אשמים בהכל ומחזקים את האנטישמים הכי גדולים. וצודק מי שטוען שיש כאן אנשים שעבורם טוהר הנשק הוא ערך פסול והם שמחים ומריעים על הרג פלסטינים באשר הם.

אבל בגלל שכל צד כל כך בטוח בצדק שלו ומשליך את תפיסתו כלפי כל מי ש״לא איתו״, הפכנו לחברה בה כבר לא מסוגלים לראות את האדם שמולנו.

כי סוג הצדק הזה לא מחפש פתרונות, אלא אויבים.

ובתוך זה שכולם תמיד צודקים - כולם טועים.

כל מי שמשרת, שמגדל ילדים, שמשלם מיסים, שמאמין במדינה, שממש לא מרוצה ממה שקורה פה אבל לא מוכן לזרוק את הכל לפח, תקוע עכשיו בין הפטיש לסדן:

יש צד אחד שמדבר כמעט שנתיים על ״הכרעה״ ועושה הכל כדי לא להכריע ואף מדרדר אותנו לנזקים חסרי תקדים ממש בכל פרמטר וזירה עם אפס לקיחת אחריות ודוגמא אישית מהסוג הגרוע ביותר.

ויש צד שני שבשם שנאת הממשלה והעומד בראשה מיישר קו עם מסרים של גדולי האנטישמים ואויבינו באשר הם ומאבד קשר למציאות ולמרבית החברה, ובהפוך על הפוך - חובר בברית לאותם אלו שהוא מבקש להוקיע.

תמיד יהיה מי שיקום ויגיד לי ״עוד פעם הסימטריה?!״ אז כן, עוד פעם! עוד מליון פעם.

ברור שיש הבדל תהומי בין ממשלה מכהנת לבין ״לשעברים”  במידת האחריות שיש להם למחדל הנורא. על זה אין חולק.

אבל מבחינת מצב החברה הישראלית - הם על גבול השותפים.

כי מי שלא מבין שהאמירה של גולן אתמול על הצבא, מעבר לזה שאני סולד ממנה, רק מחזקת את אותו הדבר שהוא מבקש לשנות - פשוט לא חי את העם הזה.

לתחושתי, רוב העם לא שם. העם לא בשמאל קיצון המנותק ולא בימין האחוז דיבוק והכושל.

הוא מחפש הנהגה שפויה, רעננה ואמיצה, שתדע לשלב ביטחון עם מוסר, נחישות עם חמלה, אמת עם הקשבה. ולא - זה לא מרכז. וזה לא אמצע. זו בפשטות - ציונות!

אז כן, בהחלט צריך לבקר את גולן. וגם את סמוטריץ׳, ובן גביר ואת יעלון.

אבל בשעת רותחין בואו לא נפספס את התמונה הגדולה:

החברה שלנו חולה, והמחלה היא לא האנשים האלו - אלא העובדה שהם אלו שתופסים לנו את סדר היום.

שהם גורמים לנו להיות עסוקים בלנצח ויכוחים בינינו לבין עצמינו במקום בלבנות מציאות אחרת לילדינו.

הגיע הזמן לייצר הנהגה שפויה. כזו שהציבור שלא קונה את הסחורה הפגומה של הקצוות יוכל להתגאות בה ובייצוג שלה. בערכים ובדגל שהיא מביאה לשולחן. כי אם לא נעשה את זה עכשיו - אולי לא יישאר לנו מה להציל.

נמאס לנו להיות שבויים של קצוות.

נמאס לנו לשתוק בזמן שמנהיגים חסרי אחריות הורסים את מה שבנינו פה יחד - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, כולם וכולן.

אנחנו כאן כדי להחזיר שפיות.

להחזיר את האחריות.

לבנות הנהגה חדשה שלא מחפשת אשמים, אלא מייצרת פתרונות.

הנהגה שמבינה שציונות אמיתית זו לא סיסמה, אלא דרך חיים של אמת, גבורה, מוסר ומעשה. ומחוללת את המציאות עבור העם שרוצה לחיות בה.

הגיע הזמן להפסיק לצעוק ולהתחיל לתקן. ולא רק שיש דרך אחרת - יש כבר מי שהולכים בה איתנו ב״אל הדגל״.

תצטרפו אלינו. יחד אנחנו מחזירים את הציונות.

‍

‏יש שלושה סוגים של ימין פוליטי שתומך בממשלה.

‏אחד - סוגד לנתניהו. נניח אותו בצד רגע.

‏השני - חושב שנתניהו כשל וצריך ללכת, אבל אין לו תחליף כרגע, הוא זה שיעמוד בלחצים ויביא אותנו לניצחון. אחרי הניצחון חובה עליו להתפטר.

‏השלישי - חושב שנתניהו איום ונורא וחייב ללכת בהקדם. אבל מה נעשה שהתחליף כרגע הוא השמאל. אי אפשר להעלות את השמאל אז נמשיך לתמוך ברע במיעוטו.

‏נתניהו לא חזק מול החמאס אבל הוא קילר פוליטי. הוא לא יכול להשאר רק עם אלה שסוגדים לו, אלה עשרה מנדטים גג. הוא חייב, ראשית כל להשאיר אצלו את אלה שמסוייגים ורוצים שהוא יילך בשש אחרי המלחמה.

‏נתניהו תמיד השתמש במועד הבחירות כנשק פוליטי. זה נכון גם כאן. הוא מחכה בסבלנות שהשמאל יאבד את סבלנותו. אמירות כמו של יאיר גולן השבוע הן הבניין הפוליטי שנבנה מאחורי הקלעים. הזמן עשוי לייצר עוד מתנגדים לנתניהו שמתנגדים גם לצהל ולאמונה בצדקת הדרך. על זה נתניהו בונה.

‏"כפסע מניצחון מוחלט" זו לא סיטואציה, לא אתגר, זו שיטה. להחזיק את התקווה בימין ולהפוך את הייאוש לטירוף בשמאל. לייבוביץ אמר שהמשיח תמיד "יבוא". כך גם הניצחון המוחלט. תמיד כפסע.

‏כדי לנצח את המלחמה הזאת חייבים לשלב מלחמה ומדיניות. הגענו למצב מדהים בו המדינות הסוניות שואפות להסדר כולל עם כל החטופים בבית ביחד, פלוס הגליה ופירוק מנשק של חמאס. ישראל לא מוכנה אפילו לשמוע על זה ודורשת, כמה שזה הזוי - רק עסקה חלקית! כשמבינים את שיטת הכפסע, מבינים הכל.

‏אנחנו תמיד כפסע וגם חמאס תמיד כפסע. הם כפסע מעיסקת התקפלות של ישראל. זה מה שהם מוכרים לאנשים שלהם בעזה, כשבמציאות הם פשוט מחכים שנישבר. מחכים ומורחים עד אינסוף. אותה שיטה בדיוק.

‏אדריכלית השיטה הזאת איננה חמאס וגם לא נתניהו, אבל יש לה קשרים עמוקים עם שני אלה: קטאר. קטאר לא רוצה את הפיתרון הסעודי של פירוק מוסכם של חמאס. אבל היא לא רוצה גם להיתפס כמעודדת גלויה של ארגון הטרור הרצחני. אז היא "מתווכת". מייצרת את הקונפליקט האינסופי בין שני היריבים הותיקים, חמאס ונתניהו, באופן שמשרת את שניהם. בעזרת מו"מ מזויף בשיתוף האיש שלהם בבית הלבן, ויטקוף. הם מורחים ומורחים וחותרים לעסקאות חלקיות ומאפשרים מבצעי צהל חלקיים כדי שכולם סביב השולחן יקבלו מה שהם באמת רוצים. זמן. קטאר היא מלכת התיווך. הידיים של כל העולם לכודות בכיסים העמוקים שלה. זה מפעל, וקטאר מתפרנסת ממנו. המריחה מייצרת גשר של אינטרסים בין חמאס לנתניהו, דרך השטן הקטארי.

‏שלושת הגורמים האלה רוצים את המריחה. עם ישראל לא יכול לסבול אותה. ברגע שתעלה בישראל מנהיגות ציונית עניינית ומשרתת, זאת קטאר יודעת, ניתן יהיה להכחיד את חמאס תוך שבועות. להניע אוכלוסיה, לכתר, ליצור מקלט הומניטרי, בידוק מחמיר לאוכלוסיה, להשמיד את המתנגדים. לסיים עם זה. בלי עסקאות חלקיות. רק כניעה מיידית של חמאס במסגרת מגה-דיל עולמי, עם כל החטופים בבית. הניצחון המוחלט בידינו ממש, כפסע. אבל את הפסע הזה לא נצעד עם נתניהו.

‏מה שישראל צריכה עכשיו זו מנהיגות חדשה.

‏מנהיגות שמסתכלת עשר שנים קדימה, ולא רק עד הסקר של מחר בבוקר.

‏מנהיגות שמבינה שבלי הכרעה אמיתית אין ביטחון, ושבלי חזון אין סיכוי לשגשוג.

‏מנהיגות שמבינה שלפעמים צריך לשלם מחיר פוליטי כדי לעשות את מה שנכון למדינה.

‏לא עוד פוליטיקאים שמגיבים, אלא מנהיגים שפועלים.

‏לא עוד הישרדות, אלא בנייה.

‏לא עוד פחד, אלא אמונה.

‏עם ישראל מוכן לזה.

‏הוא מחכה לזה.

‏הוא ראוי לזה.

‏והגיע הזמן שמי שמבקשים להנהיג -יהיו ראויים לו.