הימים האלה הם ימי אלול. ימים של חום כבד, חום שמחזיר אותי לזיכרונות מעזה, מהמילואים, מהמנהרות.

אלול הוא הזמן שבו עושים חשבון נפש אישי ולאומי. הזמן שבו עשרה טון יורדים מעליך, ואתה שואל את עצמך את השאלות הפשוטות והקשות ביותר. שאלות שמהדהדות לי מ350 ימי הלחימה וממספר דומה כמעט של ימי עשייה חברתית באזרחות.

הייתי מנסח את זה ככה: האם אנחנו הדור שנולד במדבר?
לא הדור שיצא ממצרים ומת בדרך, אלא הדור שנולד מתוך השממון, מתוך חוסר הוודאות, ודווקא משם נכנס לארץ והקים חיים חדשים.
האם אנחנו אלה שצומחים מתוך שממון רעיוני, מתוך שממון פוליטי, מתוך היעדר מנהיגות ונקראים כעת להוליד מתוכנו יסודות חדשים?

הרב יונתן זקס, בספרו "לא בשם האל", כותב שהאלימות הדתית לא נובעת מעצם האמונה, אלא מהחלל שנפער כשהכול הופך יחסי. כשאין אמת יציבה, כשהכול מתפרק לנקודות מבט סותרות, מתפרצת הקנאות הדתית שמחזירה ודאות ומשמעות, אך במחיר של שנאה ואלימות. מנגד, התרבות הפרוגרסיבית מתעקשת להישאר בעמדה חלשה ומתנצלת, שאינה מסוגלת להחזיק קרקע משותפת.

אבל אם אנחנו הדור שנולד במדבר, המשימה שלנו אחרת. לא להיגרר אחרי הקצוות, אלא לבנות תשתית חדשה.
תשתית של שותפות שיונקת מהשורשים העמוקים של העם שלנו, אך מכירה גם בערכים של דמוקרטיה וחיים משותפים.
תשתית של common sense שמניחה בצד את השאלה “איך זה ייתפס” (משיחי? ליברלי? ימין? שמאל?) ושואלת שאלה אחת פשוטה: מה משרת עכשיו את עם ישראל?
תשתית של ענייניות רדיקלית  שמחזיקה זהות עמוקה ומלאת משמעות, ובו בזמן פתיחות, אנושיות, ויכולת לבנות יחד עתיד משותף.

חודש אלול מזכיר לנו שזה הזמן לעצור, לחשוב, ולהתחיל מחדש. לא להסתפק בהליכה במדבר אינסופי, אלא לבחור להיות הדור שנולד במדבר ונכנס לארץ. הדור שמניח את היסודות לישראל הבאה.

זו הקריאה לדור הצעיר: לא להעתיק את הכשלים של הדורות הקודמים, לא להיגרר לרלטיביזם חלש או לקנאות אלימה, אלא להיות אלה שממציאים מחדש את התשתית הרעיונית והמוסרית של עם ישראל. קדושה של חיים. קדושה של שלום.

‍

פורסם: הדור 29 - כי תבוא

לפני חצי שנה בערך ישבתי עם חבר והתווכחנו על פוליטיקה. הוא זרק לי פתאום את השם “צ’ארלי קירק”. אני מודה, לא הכרתי. נכנסתי לאינטרנט תוך כדי נסיעה רק כדי לבדוק מה הקטע, תכננתי לראות דקה ולסגור.

אבל במקום זה מצאתי את עצמי מבלה את המשך הנסיעה במעבר בין קטעים.

ופתאום קרה לי משהו מוזר, התחלתי ליהנות לשמוע מישהו שאני לא מסכים איתו על מלא נקודות.

עזבו רגע את הנושאים הספציפיים שלחלקם התחברתי מאוד וחלקם זעזעו אותי. עצם המהות של הדיון הציבורי הפתוח שמאפשר לשבור את תיבות התהודה - העיף אותי.

וגם, למען ההגינות, קיבלתי השראה מהדרך שבה הוא נשאר רגוע, מפירוק הטיעונים בקול רגוע, ובעיקר איך שהוא גרם לי לשמוע נרטיב אחר בלי להיבהל ממנו - זה היה שיעור ביציאה מהבועה.

ופה בדיוק אני מרגיש את האסון המתקרב ובא בעקב של אלו שכבר היו.

אנחנו כחברה, ובמיוחד בישראל עם האופי המזרח תיכוני, הפכנו להיות מכורים לעמדות שלנו.

אנחנו לא מתווכחים כדי ללמוד, אלא כדי לנצח.

מי שמנסה להקשיב באמת - מקניטים אותו משני הצדדים, כי הוא “בוגד במחנה” או “נכנע”.

והתוצאה היא שכל אחד רק מהדהד את עצמו, בלי חיכוך אמיתי, בלי צמיחה.

הרצח של צ’ארלי קירק הוא לא רק טרגדיה אישית. הוא סימן לאן מגיעים כששיח מפסיק להיות כלי של חיפוש אמת והופך לקרב הישרדות של זהויות.

הוא עלול להיות יריית הפתיחה לאירוע גדול בהרבה, שאני מפחד להעלות על הכתב איך הוא יכול להראות.

הלוואי שנלמד מזה לקח.

לא לעשות את חשבון נפש של הצד השני, אלא להתחיל לדאוג להיות בעצמנו אנשים טובים יותר, נדיבים יותר, קשובים יותר.

זה התיקון עולם הכי גדול שיש - וגם הוא בכלל לא פשוט.אז בואו נפסיק להטיף לאחרים מה הם צריכים להיות ולעשות, ונתחיל לעבוד על עצמנו.

‍

צילום: מהרשת

‍

טוב, זה פוסט למטיבי לכת, למי שרוצה להבין את התשתית הרעיונית שמלווה אותי.

אני קורא עכשיו את ״לא בשם האל״ של הרביונתן זקס, ובמקביל האזנתי לערן שיר בגיקונומי, וחזרתי שוב לרעיונות של דאגלסמאריי וקן וילבר שאני הולך איתם כבר שנים, סביב מוסר, תרבויות, והדרך שבה האנושותמנסה להתקדם לאיזו אינטגרציה עמוקה יותר.

מה שמתחבר לי מתוך זה, וגם למה שקורה אצלנו עכשיו בישראל, הוא שדווקא כשהליברליזם הפרוגרסיבי מתעקש שאין אמת אחת ושאין טוב ורע מוחלטים, כשהוא מתנצל על עצם קיומו ומאבד את מה שמלכד את החברה, נוצר חלל ריק. התרבות מתפרקת לאינסוף נקודות מבט, הכול יחסי, הכול שווה.

‍

אז, כתגובה, מופיעה הדתיות הקנאית,שמחפשת להחזיר ודאות מוחלטת ומשמעות חדה, אבל לא פעם היא מתגלגלת לאלימות, לשנאה ולמלחמה בשם האל.

זקס מסביר שהאלימות הזו לא נובעת מהדתעצמה אלא מהחלל שנפער כשהכול נהיה יחסי. אבל הוא גם מציע שהפתרון הוא לא הקנאות, וגם לא הריק הליברלי.

‍
הפתרון הוא דרך שלישית: אמונה עמוקה, נוכחות של קדושה בחיים עצמם. לאו דווקא דתית, אלא אמונה באדם ובמה שאנחנו יכולים להיות.
הרעיון הזה הוא בו זמנית מה שמכונן מסגרת קהילתית וחברתית ומה שנבנה ומתקיים בתוכה.

‍

אני מסתכל על ישראל היום, על המתח בין הגישות, ומבין שהמשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת. כזו שיונקת מהשורשים היהודים שלנו ומתכתבת עם המציאות של היום. כזו שלא מתנצלת כל הזמן ולא נתקעת בעמדה של קורבן מול תוקפן, אבל גם לא מתגלגלת לקיצוניות ולשנאה. תשתית יציבה שאפשר לצעוד עליה ביחד כעם. שמחברת זהות ועומק עם חופש, חמלה, אחריות ואנושיות.

ובסוף, מבחינתי, התשובה היא פשוטה.

חיבור לנוכחות של קדושה. קדושה של חיים,קדושה של שלום.

‍

מציאות מטורללת.

מצד אחד קמפיין הרעבה שקרי שרבים בארץ ובתקשורת הישראלית המיינסטרימית הדהדו ושיתפו אתו פעולה. גדולי האנטישמים מחככים ידייהם בהנאה בנזק שגרמנו לעצמנו.

אנשים שזועקים על עסקה בכל מחיר להשבת החטופים טירפדו בלייקים ושיתופים של הקמפיין השקרי הזה עסקה שיכולה היתה להחזיר את אותם חטופים ממש.

זה חמאס אומר במו פיו. הצליח לו. אז הוא נסוג מהסכמות.

ומנהיגות חלשה באופוזיציה שלא מציבה שום מדיניות אלטרנטיבית שמתמודדת עם המציאות וצרכי הביטחון. רק נסיגה. עיסקה. לא משנה מה היא כוללת.

גם אם באופן חסר תקדים דורשים נסיגה משטח תמורת שחרור חטופים. ויתור על כל ההישגים הצבאיים וכל הגיון ביטחוני.

מנהיגות שלא מסוגלת לעמוד מול הבייס ולהגיד אין דבר כזה בכל מחיר. ונכון כואב ושורף. והורגים את אחינו במנהרות. אי אפשר לשאת את הרוע הזה. ומוכנים לשלם מחיר.  אבל יש כאן מדינה לנהל ולהוביל במזרח תיכון קשוח ואכזרי. הם, וגם מי שעומד בחוץ ושותק, לא מסוגלים לומר את האמת הקשה כי מפחדים מהבייס מאיבוד קולות.

מצד שני ממשלה הזיה. שמדברת על כיבוש מוחלט בתזמון הגרוע ביותר. שבזבזה כל אשראי לאומי ובינלאומי בהתנהלות פושעת. שכבר שנתיים של מלחמה מורחת גיוס של אוכלוסייה שלימה משירות צבאי ושוחקת עד דק את כוחותיה. שמנהיגי המשתמטים הם חלק מקבלת החלטות על שליחת הבנים של אחרים, לא שלהם, לקרב.

ממשלה שזועקת "כיבוש עזה" כאילו לא היינו בעזה כבר 4 פעמים. שכוחותינו לא סרקו את בית חולים שיפא. לא הדליקו נרות בכיכר פלסטין. משקרת לציבור והכי גרוע לכוחות הלוחמים, כאילו הפעם זו הכרעה מוחלטת בלי להגיד מילה על מה הפעם זה יהיה אחרת. ממשלה שלעולם לא לוקחת אחריות, כולם אשמים חוץ ממנה. ממשלה שמתעסקת בהחלפת מנעולים ליועמ"שית כאילו אנחנו בגנון ולא עוד שניה יפתחו חלקה חדשה בהר הרצל. רביעית שיפתחו במלחמה הזאת.

נכשלתם. כולכם. לכו הביתה.

אנחנו חייבים להתעורר. כל המחנות. לדרוש מנהיגות אמיתית. אמיצה. שאומרת אמת. שמבינה את גודל האחריות ואת גודל הכאב. שמזילה דמעה אך יודעת שעליה לקבל החלטות כואבות והכרחיות. שלא מונעת משנאה. רק מאהבה ענקית למדינה הזאת.

‍

זעקה שבאה מהבטן: חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7.10, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו • כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן

אני שומע חלק מחבריי לציונות הדתית ומקרב תומכי הליכוד שמסכימים כי העוול המוסרי של ההנהגה החרדית הוא בלתי נסלח, ועם זאת מוכנים לספוג אותו רק כדי להמשיך את הברית הגושית. גם פיטורי אדלשטיין והחלפתו בביסמוט, כדי שיקדם חוק השתמטות לשביעות רצון החרדים הוא עוול מוסרי בחסות מהלך פוליטי - לגיטימי לשיטתם.

אך אילו היה ומדובר רק בעוול מוסרי, ייתכן והיה ניתן לערוך חשבונות כאלה - אלא שמדובר בראש ובראשונה בסוגיה קיומית.

העובדה שלמרות שאנחנו כבר שנתיים במלחמה כל כך קשה, והאחים שלנו, בני המגזר החרדי, לא מצטרפים אלינו ביוזמתם שורפת את הלב. אבל כשהדבר נעשה לכאורה בשם תורת ישראל והאמונה אז זה גם מחלל שם שמים וגם משפיל.

הזעקה שלנו, ציבור המשרתים, מגיעה מהבטן. מהקרביים ומתוך כאב עצום, והיא כמובן צודקת. גם תקשורתית הסיפור של אישיוויון וחוסר צדק, לצד הכאב האישי והדמעות ״מוכר״ יותר.

אלא שהסיפור הזה בעיקר מתדלק אתהאמוציות שלנו, הוא מסית את הדיון ל״אנחנו מול החרדים״, והופך סוגיה קיומית ביטחונית אובייקטיבית ל״קרב של אמונות" סובייקטיביות. המוסר והאמונה שלנופוגשים בחומה אטומה של מוסר מעוות ואמונה קלוקלת של ההנהגה החרדית שממשיכה בשלה ונשארת מנותקת.

הויכוח המוסרי הוא ערכי וחשוב - אך לא העיקר. העיקר הוא שאם לא נשנה מהיסוד את תפיסת השירות במדינת ישראל לכלל המגזרים, אנו מהמרים על המשך קיומהשל מדינת ישראל.

העובדה שאוכלוסיות שגדלות בקצב הגדול ביותר במדינה אינן משרתות, אינן מעמידות לוחמים ואינן עובדות, אבל מקבלות תקציבים שמעודדים את המשך ההשתמטות והתלות הכלכלית במדינה, מהווה ״הערת עסק חי" לכלהפרויקט הציוני.

הניסיונות לחוקק חוקי פלסטרו"ישראבלוף" זמניים במקום לטפל בבעיה מהשורש ולהעביר חוק גיוס ציוני אמיתי, תוך הישענות על הכלכלה החזקה שנבנתה כאן וחוסנם העילאי של לוחמי הסדיר והמילואים, רק ידחו את הקריסה הבאה שלנו במקום למנוע אותה.

זו לא השערה - זה עניין של מתמטיקה פשוטה: כמות לוחמים מועטה אל מול האתגרים הביטחוניים האדירים בפניהם ניצבת מדינת ישראל בעשור הקרוב לפחות. אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7 באוקטובר, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו. בטח לא כי יש לה מחיר פוליטי.

כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן.

מתוך מחשבה קרה ורציונאלית, שמנקה אמוציות, ומבקשת את המשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים חוק שירות חדש,אפקטיבי, שחל על כלל אזרחי מדינת ישראל, בקרני שומרון, תל אביב, בני ברק וכן - גם בנצרת.

חוק שמייצר הבחנה ברורה בין מי שמשרת את המדינה והמדינה נותנת לו, ומי שמשתמט - ולא מקבל ממנה כלום. רק כך נוכל להביא עוד לוחמים, רק כך נוכל לשמור על הבטחון ורק כך נוכל לשמור על איתנות כלכלית. מנהיגות שלא פועלת כך משיקולים פוליטיים פשוט מהמרת על החיים של כולנו.

‍

רס"ן (מיל') יצחקי גליק

פורסם בישראל היום, 4/8/25

תמונה: הפגנת חרדים נגד הגיוס (ארכיון). צילום: אורן בן חקון. מתוך הכתבה בישראל היום

‍

אם לא תהיה לנו מדינה, נהיה נרדפים בדיוק כמו בשנות הארבעים, אבל אם נמשיך להתנהל כך, גם עם מדינה נהיה נרדפים באותה מידה.

זה שהעולם מלא בצביעות וסטנדרטים כפולים, אנחנו יודעים. השנאה העתיקה חוזרת, בלבוש מודרני.

ביקרתי לאחרונה בחו״ל, וראיתי מקרוב את המבטים, את האשמה הקולקטיבית, ואת התבערה העתיקה של השנאה ליהודים. העולם לא שונא אותנו בגלל הממשלה, הוא שונא אותנו בגלל הקיום שלנו.

בגלל זה, דווקא עכשיו, אסור לנו - הציבור הציוני, להפקיר את המדינה. גם כשאנחנו מלאים בביקורת מקיר לקיר.

אבל בואו נודה באמת: גם אנחנו נראים כמו מדינה שאיבדה את שפיותה.

ממשלה רדודה, מוקפת קיצוניים עם אמירות מכפירות, שרים עילגים, אפס לקיחת אחריות, אפס כיוון. הצהרות בלי סוף אבל במציאות, במקום להפוך את הטרגדיה הנוראית של ה - 7.10 להזדמנות היסטורית שמשנה את המזרח התיכון לעד, הם עסקו ועוסקים בחזיונות מנותקים שזורקים לפח את כל ההישגים הטקטיים האדירים, שלא מתורגמים לשום הישג אסטרטגי ומדיני. להפך.

וכך חלון זמן נדיר עם לגיטימציה בינלאומית חסרת תקדים למהלכים היסטוריים שאפשרו הכרעה חדה ומלאה שכוללת כניעה של חמאס והשבת כלל החטופים באופן מידי, אבד.

חלון זמנים שבו יכולנו לחרוט בדפי היסטוריה שדם יהודי אינו הפקר, הפך לדשדוש אינסופי עם שמות מפוצצים, שבו כל האלטרנטיבות האפשריות רעות מאוד.

אפס אסטרטגיה, עבודה דיפלומטית, והעדר הכרעה.

לראיה, כמעט שנתיים עברו, וחמאס על הרגליים.

עדיין מחזיק את אחינו החטופים, מכתיב את תנאי המו״מ ופוגע בחיילים.

קשה לתאר את גודל האבסורד והטרגדיה - אלפיים הרוגים, עשרות אלפי פצועים, 50 חטופים שם כבר כמעט שנתיים, והעולם כולו נגדנו.

לא כי העולם צודק, אלא כי כשאתה דופק את האירוע, כולם מריחים את הצחנה.

והאנטישמים רק צריכים תירוץ, השאלה היא למה נתנו להם אותו?

‍

ממשלת הימין על מלא, במקום להכריע ולהשיב, עסוקים בדיון הזוי על ההתיישבות בעזה, בקומבינות פוליטיות לפטור משירות שותפים קואליציוניים לא ציונים, ובדוגמא אישית של איך לא לוקחים אחריות.

בצד השני, אנשי הרוח וההובלה של המחנה שמתיימר להיות מוסרי, עסוק בהצדקת עלילות הדם של אויבינו. הם לא מציעים אלטרנטיבה ציונית, ועבורם כל מעשה ואמירה לגיטימיים אם הם משרתים את הפלת הממשלה, גם במחיר פגיעה אסטרטגית ברעיון הציוני.

את המחיר היקר של חוסר המנהיגות נשלם כולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי.

ואם מישהו קורא את זה ואומר שזו “החלשה” - שיקפוץ לי.

ביקורת אמיתית נובעת מאכפתיות, שתיקה היא זו שמחלישה. מי שמעמיד פנים שהכול בסדר כשהכול מתפרק הוא הבעיה, לא מי שצועק את האמת.

והחטופים? שוב הוקרנו תמונותיהם שבריריים, מורעבים, עצמותיהם בולטות כמו בשחור-לבן של השואה.

בשביל שזה לא יקרה שוב קמה מדינת ישראל!

עצם זה שהתמונות האלה קיימות בשנת 2025, תחת שלטון ישראלי, 50 חטופים מוחזקים בידי ארגון טרור כבר כמעט שנתיים, מהדהד את גודל הכישלון - הביטחוני, הלאומי והמוסרי.

והנה עוד טרגדיה: דווקא כשהאיום חיצוני, דווקא כשהמציאות מסובכת, דווקא כשהעולם כולו משתגע, העם היהודי שואל את עצמו אם יש לו זכות קיום. שואל, אבל לא מקבל תשובה.

כי אין כאן הנהגה שתספר סיפור חדש שבו נוכל להפוך את הסבל לתקווה, את המאבק לתקומה, את ההגנה העצמית לסיפור מוסרי.

כי אין פה מנהיגים, רק חבורה של פוליטיקאים עייפים, וציניים, שקמים בבוקר רק כדי לשרוד עוד יום בכיסא.

וזה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המדינה - לא אויב מבחוץ, אלא ריק מבפנים.

המשימה שלנו פשוטה, אך קשה: להקים הנהגה חדשה. שתאמר אמת גם כשקשה, שלא תטשטש, אלא תעיז להביט במציאות בעיניים פקוחות. זה שם אחר לציונות.

ההנהגה הנוכחית איבדה לגיטימציה - ציבורית, מוסרית ובינלאומית. היא לא מסוגלת להוביל אותנו לשום מקום.

תשעה באב כבר אמרנו?

אנחנו נקום ונוביל, כי זו המורשת שלנו והמחויבות שלנו למחיר היקר ששולם כאן. לבנות מחדש ולהילחם על דמותה של המדינה כאילו העולם הוגן, ולהילחם באנטישמיות בעולם כאילו המדינה נורמלית.

לקום ולהוביל, כאילו עתידנו תלוי בזה, כי זה אשכרה המצב.

‍

עזה.

לפני שניגשים לדבר על מוסר, כאב, אשמה ואנושיות חייבים להניח את העובדות:

1. חמאס הוא ארגון טרור שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי האוכלוסייה העזתית.

2. חמאס הוא צבא העם של האוכלוסייה העזתית – כמעט בכל משפחה או חמולה יש אב, בן, אח או בן דוד שהוא חבר חמאס או אחד מארגוני הטרור האחרים ברצועה.

3. למעלה מ-70% מתושבי הרצועה תמכו בטבח ה- 7/10 (אחוזי תמיכה דומים גם בערביי יו"ש) – רבים מהאזרחים גם לקחו חלק פעיל בטבח או היללו אותו ברשתות. חלקם הגדול היה עושה זאת שוב.

4. חמאס נלחם מתוך האוכלוסייה, מקיים את בסיסיו בתוך ומתחת לבתי חולים, מרפאות, בתי ספר, מסגדים, כנסיות, מתחמי אוהלים אזרחיים - המשמעות החד ערכית מכך היא שלא ניתן להילחם בחמאס בלי לפגוע, וככל הנראה פגיעה משמעותית, באוכלוסייה אזרחית.

5. חמאס ממשיך להילחם, לארוב, להרוג, לירות טילים (רק השבוע היה צבע אדום שוב בעוטף) ומעל הכל ממשיך להחזיק ב-50 חטופים ישראלים מעל 600 ימים בתנאים נוראיים. לולא נקודת הפתיחה הנוראית של המלחמה הזאת המספר הזה מדיר שינה מעינינו ליטרלי.

6. חמאס בתמיכת האוכלוסייה (כבר אמרנו שהוא צבא העם שלהם), לרבות מנהלי בתי חולים, רופאים, עובדים סוציאליים, מתנדבים מחו"ל, אנשי הסהר האדום, אנשי אקדמיה ועוד, נוקט בטקטיקה קבועה של שקר, ניפוח מספרים, המצאת עובדות, קורבנות ועלילות דם. עד לרגע זה אין התקוממות משמעותית של האוכלוסייה נגד חמאס. קמפיין "ההרעבה" הוא חלק מזה - ראו הבהרת העורך בוושינגטון פוסט על הילד "המורעב" שחולה במחלות גנטיות נדירות.

7. בכל הסבבים מול עזה הואשמה ישראל באופן שקרי בפשעי מלחמה שהובילו לעצירת המלחמה מצידה בשל לחץ בינלאומי - ולאחר כמה שנים, כשהנזק התדמיתי נעשה, התברר כי היה מדובר בדיווחים שקריים שהתבססו על נתונים שקריים או חלקיים. הגדיל לעשות ריצ'ארד גולדסטון שהודיע ב-2011 שהוא חוזר בו מהדו"ח על "פשעי מלחמה" במבצע עופרת יצוקה.

8. עזה היא אזור מלחמה קשה כמעט שנתיים, יש טעויות, יש תקלות חמורות. יש גם אוכלוסייה תשושה שלא מצליחה להגיע למזון זמין. הדבר יהיה נכון גם אם יוזרמו אלפיי טונות ציוד לרצועה. הדבר לא שונה מאזורי מלחמה קשים אחרים.

9. ישנה הטיה אנטישמית אוטומטית נגד ישראל בארגוני זכויות האדם הרשמיים של האו"ם וארגונים מערביים אחרים, שהוכיחו פעם אחר פעם שהם מחילים סטנדרט שונה על ישראל, ומקבלים כל עלילת דם כעובדה מוגמרת.

10. ישראל נכשלה כישלון מוחלט שהוא רשלנות פושעת בכל הנוגע להסברה והקמת צוות תגובה מהיר לקמפיינים השקריים של חמאס. יש חוסר שיתוף פעולה בין האורגנים השונים בגלל אגו (דובר צה"ל ומשרד החוץ כמשל). באופן אבסורדי בוויכוח המוסרי זה עומד לטובתנו – כי כל הדיון מתקיים על בסיס טענות חמאס והאוכלוסייה שתומכת בו. וזה אומר דרשני.

‍

אז כן. יש תיעודים קשים. מלחמה זה דבר רע מאוד, כואב מאוד ועם מחירים כבדים מאוד.

אבל לנהל דיון מוסרי במנותק מהעובדות הללו - זה לא מוסרי ומשרת את חמאס.

‍

גם אני הלכתי לטיפול

מכתב פתוח לאחיי הלוחמים.

‍

במרץ 2024, אחרי שיצאנו מחאן יונס, הלכנו הפלוגה ליומיים ריטריט.

ביומיים האלה הבנתי שצברתי מתח ועומס נפשי רב בחצי השנה הראשונה של המלחמה.

על אף שמעולם לא הייתי לפני כן בטיפול, ואפילו כמ"פ פעיל נרתעתי מכך - החלטתי ללכת.

לא היתה שום אבחנה רשמית, ואף אחד לא הפנה אותי. זו היתה החלטה אישית שלי לפנות לפסיכולוג לראשונה בחיי.

ניצלתי את מענק הטיפול ופניתי לפסיכולוג שהמליצו לי חברים מהתחום.

לאחר שני מפגשים, הפסקנו. לשמחתי בשני טיפולים התברר שאני לא סובל מאיזשהו משהו שמצריך או מצדיק טיפול.

מבחינתי היה חשוב לי לוודא את זה עבורי, עבור אשתי וילדיי ועבור הסובבים אותי.

אני מבקש ומפציר בכם. אל תהססו ואל תראו בזה בושה. כל מי שהיה בסביבת לחימה או נחשף ללחימה או מראות קשים, בין אם בחזית ובין אם בעורף, תפנו לטיפול.

במקרה הטוב תגלו על עצמכם משהו. במקרה הקריטי אולי תצילו את עצמכם.

יהיו הדברים לעילוי נשמתם היקרה של אחינו שהמשא הכבד הכריע אותם.

יהי זכרם ברוך.

‍

יצחק גולדקנופף, חבר כנסת במדינת ישראל, עומד מול המצלמה ומאיים שאם נבקשמהחרדים לשרת את המדינה הם פשוט יעזבו אותה. לא יילחמו, לא יגנו, לא יתרמו - יעזבו.

כאילו זו לא גם המדינה שלהם. כאילו העם הזה והדם שנשפך כדי להגן עליו זהמיזם של החילונים, המסורתיים והציונות הדתית בלבד. כאילו יש אופציה של “להיותאזרח” בלי שום חובות. רק תקציבים, פטורים, ושיעורי גמרא על חשבון כולם.
ומה הוא מציע במקום? לקחת את ה”משתמטים בתל אביב”. בלי בושה. בלי טיפת מודעותעצמית. פוליטיקאי שמייצג מגזר שבו כמעט אף אחד לא למשרת למעט מספר זעום של חלוציםאמיצים וגיבורים, שלרוב מקבלים כתף קרה מהקהילה שלהם, קורא לחלק שכן משרת לשרת עודקצת. כי הרי המלחמה, הצבא, הביטחון זה לא העסק שלהם.

אתה לא תברח ואתה לא תאיים. מי שמעדיף את ישיבת מיר בלייקווד על הגנת העםשלו שיילך - ויפה שעה אחת קודם, אבל אל תחשוב לרגע שהעם הזה ימשיך לשתוק.

הבן שלי ישרת. ואתה? תתייצב או שתוותר על כל מה שאתה מקבל כאן בשם האחווה היהודית.

כי אחווה בלי ערבות הדדית, זו לא יהדות.

‍

צילום: AvshalomSassoni/Flash90/ מתוך האתר: חרדים10

‍

לפני ה7 באוקטובר, האיום הקיומי על ישראל היה בלתי נתפס – אבל אמיתי. והגענו אליו לא במקרה, אלא אחרי שני עשורים של חידלון.
במקום לפעול מול האיום כשהוא היה קטן, נתנו לו לגדול. רק ברגע האחרון, עם הרבה מזל, יכולות ביטחוניות ונחישות יוצאת דופן הצלחנו לפרק אותו.
זה היה נס. אבל על נס לא סומכים.

‍
אנחנו חיים במדינה שבה כל שיח ציבורי נתקע בפריזמה של ביבי או לא ביבי.
צד אחד מתעלם מהאיום הקיומי, השני הופך כל החלטה לנס מהשמיים. אבל מה עם לשאול איך בכלל הגענו למצב הזה?
מי נתן לאיראן לבנות טבעת חנק סביבנו? למה פחדנו ליזום?

התוכנית לפירוק הציר האיראני הייתה על השולחן כבר מ2009. כל מבצע בעזה ובלבנון יכללהיות צעד ראשון. אבל לא הייתה החלטה.
לא הייתה הנהגה שמסתכלת עשר שנים קדימה, רק ממשלותשמסתכלות שלושה חודשים לבחירות.

אז כן, יש הערכה עצומה למערכת הביטחון, למודיעין, לחיל האוויר, למי שבסוף קיבל את ההחלטות, אבל צריך להבין – ההישג הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא הכישלון שהוביל אותנו לתהום.אם לא נלמד ממנו, ניפול שוב.

ועדת החקירה שתקום תצטרך לשאול: איך מדינה עם איום קיומי ממשי מתנהלת כאילו אין איום כזה בכלל? איך ממשלות מכל הקשת הפוליטית כשלו? זה לא עניין של מפלגה. זו מערכת פוליטית רקובה שלא חושבת מדינה, רק קמפיין.

יש שני תחומים שבהם ישראל עדיין מצטיינת: כוחות הביטחון וההייטק. שתי שמורות טבע של ציונות ומצוינות. בכל השאר? דיור, תחבורה, תשתיות, חינוך – כישלון מוחלט. אין הבדל דרמטי בין ממשלות, יש קונצנזוס של בינוניות וחוסר חזון.

אבל עכשיו, אחרי שנים של מחדלים, יש לנו גם הזדמנות. לשקם את המדינה, פיזית ונפשית. להחזיר את החטופים. להכריע את חמאס. לבנות שלטון אזרחי מפורז בעזה, עם אחריות ביטחונית ישראלית וגיבוי אזורי. ולהתחיל את תכנית המאה של ישראל.

חזון לישראל 2048: מעצמה בטחונית, כלכלית, טכנולוגית, רוחנית – שהעולם זקוק לה. מדינה שבה כולם מחוברים לזהות יהודית ציונית ודמוקרטית, רוכשים השכלה, עובדים ומשרתים. והמדינה? משרתת את המשרתים, לא את אלו שבוחרים לא לתרום.

זה הרגע להרים את הראש. לבנות מחדש. ולהבטיח שלעולם לא נגיע שוב לרגע שבו רק נס מציל אותנו.

אין דרך אחרת לתאר את מה שקרה בימים האחרונים: הישגים מטורפים בעומק איראן, תקיפות כירורגיות בלב טהרן, עליונות מוחלטת ופגיעה בתוכנית הגרעין. כל אלו הם הוכחה ניצחת של תוצאה של תעוזה, מודיעין יוצא דופן, וחיל אוויר שמוביל את העולם. כשמדינת ישראל מתכוננת, אין שום דבר שמשתווה לזה.

אבל עכשיו מגיע הרגע הקריטי באמת, להפוך את ההישג הטקטי החסר תקדים, לניצחון אסטרטגי.

להשיג ניצחון שלא יישאר פתוח לפרשנויות, שלא יתחלק בין נרטיבים, שלא יוליד שני סיפורים סותרים, אלא אחד בלבד:

מדינת ישראל ניצחה, איראן הפסידה. נקודה.

ולכן, המשימה העיקרית עכשיו היא להשלים את המהלך ולהביא את טראמפ. להשיג הכרעה.

מגיעות לראש ממשלת ישראל כל התשבוחות בעולם על ההישגים עד כה. גם מתנגדיו הגדולים ביותר חייבים להכיר בכך - המאבק נגד איראן הוא מפעל חייו, ומה שקורה עכשיו הוא תוצאה של דרך ארוכה, סיזיפית ורבת שנים שהוא הוביל.

ברור שיש אלפי שותפים בכל המערכות, וברור שיש מלא שאלות שחייבות להישאל (לדוגמא - איך הגענו למצב הזה ולא תקפנו הרבה לפני? מה היה קורה אם לא היה 7.10? ועוד…), ובכל זאת, הוא היה הראש של הרבה דברים לאורך הדרך - גם של המהלך להשמדת האיום האיראני.

זה גם לא מוחק את שאר הבעיות - בייחוד בהיבט הפנים ישראלי והקיטוב הקיצוני שאוחז כיום בחברה והקצוות הפוליטיים שהפכו להיות זנב שמכשכש בכלב, ולכן זה גם לא מוריד את הצורך הדחוף לדור חדש של מנהיגות.

אבל ברגע הזה צריך להיות הגונים ולומר את האמת: ראש הממשלה הביא אותנו להישגים פנומנליים, במערכה החיצונית הקשה והמסוכנת ביותר למדינת ישראל.

ובכל זאת, המלאכה לא הושלמה ונשארה בחזית האיראנית עוד משימה דרמטית לראש הממשלה: להביא את ארצות הברית לתוך האירוע הזה.

להשתמש בכל הקרדיט שיש לו אצל הנשיא טראמפ, בכל הכריזמה, בכל היכולות ולהפוך את הרגע הזה לנקודת הכרעה היסטורית.

היעד ברור: שהאיום שנקרא איראן יוסר לחלוטין, ושהרפובליקה האסלאמית תבין שתוכנית גרעין זה קו אדום שלא שורדים אחריו.

אם נצליח בכך, נרשום דף חדש בתולדות המזרח התיכון.

.ההכרעה תגיע רק אם ארצות הברית תצטרף - או ככוח צבאי שמשלים את ההשמדה המוחלטת של תשתיות הגרעין, או בהובלה של הסכם חדש שבו איראן נדרשת להרוס לחלוטין את תוכניתה, עם מנגנון פיקוח ואכיפה בלתי מתפשר.

אין דרך שלישית. אין הסכמים רופפים. אין הישג בלי הכרעה ברורה. העולם צריך להבין, וגם אנחנו:

או שתוכנית הגרעין מושמדת עד היסוד, או שהאיום חוזר בעוד שנתיים.

ההיסטוריה תזכור את הרגע הזה רק אם נדע מה לעשות איתו. לא להוריד את הרגל מהגז, לא להסתפק בסיפוק רגעי, לא לברוח חזרה לפוליטיקה הקטנה.

המשימה עכשיו: להביא את טראמפ, ולוודא אחת ולתמיד שהאיום האיראני הוא פרק סגור.

‍

גם לבית המשפט יש אחריות להסטת הדיון הציבורי בזמן המלחמה כשיש עוד חטופים למחוזות אחרים. הנשיא עמית לא מפספס הזדמנות לדרוך על הפצעים הפתוחים שהובילו לרפורמה הקיצונית שהניח השר לוין ערב המלחמה, כאילו הוא והקואליציה עושים יד אחת כדי להחזיר אותנו למקום שכולנו מנסים להשתקם ממנו. מי שמשלם את המחיר אלה החטופים, החיילים והאזרחים. המינוי המהיר של האלוף זיני מוכיח שהסחרור לא יעצור עד שאחד מהצדדים לו יגלה אחריות ואיפוק. בשביל כולנו.

שלוש נקודות בקשר להחלטות בג"ץ בעניין נציב שירות המדינה ופיטורי רונן בר, שהן קריטיות לכל מי שחפץ בתיקון ושיקום המדינה:

‍

א. בפסקי הדין שניתנו לא מערכת המשפט "אמרה את דברה" כמו שמנסים להציג זאת. הנשיא עמית והשופטת ברק- ארז אמרו את דברם. השופט סולברג אמר דברים אחרים לגמרי. אז נכון שמבחינה טכנית חוקית יש כאן פסק דין, אבל העובדה שהתקבלה ברוב הזה איננה שולית בכלל. וגם האמירה שזה ההרכב הוותיק לא תכפה על העובדה, שכל מי שמכיר את בית המשפט, גם אם לא סיים תואר במשפטים, יכול היה לומר שככל הנראה זו תהיה התוצאה מראש. המסקנה מכך היא - שלא מדובר בהחלטה מקצועית בחבד שדורשת מומחיות - אלא באג'נדה, נראטיב ותפיסת עולם פוליטית, חברתית ותקשורתית שעומדת בבסיס ההחלטות.

שתי ההחלטות נשענות על קריאת המציאות הנראטיבית של השופטים, ולפיה הממשלה הנוכחית מסוכנת (על אף שהיא חוקית), ולכן כל פעולה שלה שנגועה בפוליטיות, היא פסולה עד שיוכח אחרת. תפיסה זו מתירה לבית המשפט לסטות מהלכות ופסקי דין שנתן בעבר והיוו עד לאחרונה הלכה פסוקה ומחייבת. למעשה, בית המשפט אומר במפורש שלכל ממשלה דין משלה. לא דין ההלכות שניתנו בממשלות ישראל הקודמות, כדין ההחלטות שהוא נותן בממשלה הנוכחית. בפסק הדין בעניין הנציב, השופטים אף מגדילים לעשות, ולא רק קובעים שהמינוי לא תקין, אלא ממש "מחוקקים" וקובעים את הדרך היחידה, לגישתם, שבה הממשלה תוכל למנות נציב.

העובדה שהדברים נעשים מדאגה אמיתית למדינה וחשש לדמוקרטיה, לא יכולים להצדיק שימוש בסמכות שלא במסגרת הדין. זה בדיוק מה שמוביל אותנו לפירוק המדינה, גם כשהממשלה עושה את זה, גם כשאזרחים עושים את זה וגם כשבית המשפט עושה את זה.

ההחלטות הללו חשפו בגלוי דבר שידוע כבר זמן רב – בית המשפט הפך לשחקן במגרש הפוליטי, וההחלטות נקבעות בהתאם לקואליציה שתעמוד למשפט. לא הרי הליך מינוי נציב בממשלה הנוכחית כהרי הליך מינויו בממשלות אחרות – זו לא פרשנות, זו קביעה שחור על גבי לבן של עמית בפסק הדין.

‍

ב. והאמת שבית המשפט, או חלק גדול וחשוב מהשופטים, פועלים כך כבר שנים רבות, אלא שעד היום זה היה מוטמע בהחלטות מלומדות שנושאות מאות עמודים והררי מילים מפונפנות שקשה לעתים להבחין בדבר. עכשיו, בית המשפט כבר לא מנסה להסתיר (למרות שעדין ההחלטות נושאות מאות עמודים). באופן אירוני הביקורת של הנשיא עמית על הממשלה - לפיה דברים שנעשו בעבר במחשכים ובחדרי חדרים נעשים כעת לאור יום ומהמקפצה – חלה בדיוק גם בעניינו.

לכן, דווקא מתוך הבנה והכרה ברורה בחשיבות בית המשפט העליון כמי שתפקידו להגן עלינו האזרחים מפני פעולות שרירותיות של השלטון ולשמור על זכויותינו, ודווקא מתוך הכרה שהרפורמה המשפטית שקידם השר לוין הייתה רעה ופוגעת ביכולתו של בית המשפט למלא את תפקידו, עלינו לפעול ליצירת חוקה ואיזון נכון בין הרשויות. כך שמצד אחד הממשלה לא תוכל לעשות כרצונה ותהיה עליה ביקורת אפקטיבית שתוכל לבלום את פעולותיה במקרה הצורך, ומצד שני שהביקורת תהיה מגודרת לדין ולאמות מידה אחידות, מבלי שלהרכב פרסונאלי כזה או אחר תהיה השפעה כל כך דרמטית על אופי הביקורת.

‍

ג. זה פשוט לא אפקטיבי – המחשבה שהפסיקה תהיה המילה האחרונה במחול השדים החוקתי ומלחמת הרשויות לא מחוברת למציאות. למעשה זו תמונת מראה של פעולות הממשלה, כאשר כל צד מותח את החבל הכמעט קרוע ממילא וחושב שהצד השני לא יעז לקרוע יותר, ואז מתבדה. הצד השני רק מחריף את הטון, רק חורג עוד יותר מסמכותו, ומי שמפסידה בסוף זו המדינה.

סיפור רונן בר ממחיש זאת היטב. בית המשפט הוציא צו ביניים שעוצר את פיטוריו, והנה, גם אם נתעלם מהשר קרעי שהכריז באופן שערורייתי שאסור לקיים את צו הביניים, סמוטריץ' פשוט הודיע שיצא לשירותים בכל פעם שראש השב"כ ישמיע את עמדתו בקבינט. עזבו אם זה תקין או לא - זה מטורלל לחלוטין – אבל זה המצב. הציפייה של בית המשפט שהפוליטיקאים יקבלו את החלטתם כתורה מסיני היא תמימות במקרה הטוב. תארו לכם מג"ד שפוקד על מ"פ להמשיך עם סמ"פ שהוא לא סובל. מה אתם חושבים שיקרה? שהעבודה תהיה יעילה? שרמת המקצועיות והמבצעיות תעלה? ברור לנו שפקודה כזו תסכן בראש ובראשונה את המשימה ואת החיילים. או שהמג"ד מחליט להדיח את המ"פ או שיתן לו לבחור את הסגן שלו - כי על טיב העבודה והיחסים ביניהם אין לו שליטה.

כך גם בענייננו, כל עוד מדובר בממשלה חוקית, כפייה של בעל תפקיד בליבת העשייה הביטחונית, במציאות פוליטית כל כך צינית שבה אנו חיים, תוביל בהכרח לעבודה לא תקינה ופגיעה בחיי חיילינו. בכל מה שקשור לפרצות מנהליות חבריי הממשלה, כפוליטיקאים מנוסים, הספיקו כבר לשכוח את מה שבית המשפט עוד לא למד. לא בכדי ראש הממשלה מיהר למנות את האלוף זיני לראש שב"כ, עוד לפני שיבשה הדיו מעל פסק הדין. פסק הדין לא סיים שום דבר - הוא רק המשיך את הסחרור.

קבלת החלטות אגרסיביות בבג"ץ שחורגות אפילו מהלכותיו שלו, אינם הדרך לוודא שערכים מסוימים ייושמו - את זה רבותיי עושים באמצעות עמידה לבחירת הציבור בקלפי.

‍

לסיום, מי שמחפש למצוא בביקורת הזאת אישור להתנהלות הממשלה והיתר לעשות ככל העולה על רוחה או גיבוי להחלטותיה טועה טעות מרה.

את החלטות בית המשפט חייבים לקיים. כמו שחייבים למלא פקודה וכמו שחייבים לקיים את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה גם כשאלו לא מוצאות חן בעינינו. אם לא – אפשר לסגור את המדינה.

ההבנה שהעם היהודי הצליח להקים מדינה ריבונית אחרי אלפיים שנה מחייבת אותנו לפעול בהתאם. יש לכך מחירים כבדים, בין אם בחיים ממש ובין אם בערכים, אבל כמו שכתב המשורר צור ארליך: "לטובת החישוב הכללי, כמה עולה לנו עם מדינה וכמה עולה לנו בלי."

‍

חשבתי הרבה על מה שיאיר גולן אמר אתמול והצלחתי לזקק את לב הבעיה מבחינתי. והיא לא מסתכמת רק במה שהוא אמר. הבעיה הגדולה יותר היא מה שהפכנו להיות.

חברה של קצוות ששבויה בתוך שיח בינארי. אתה או גיבור או בוגד. צודק לגמרי או טועה לגמרי.

הכל זה או שחור או לבן - כאילו אין אלף גוונים של אפור שמפרידים ביניהם. אין עומק, אין מורכבות, אין שאלות. רק תשובות מוחלטות במציאות מדומיינת של טובים ורעים.

וזו אולי הטרגדיה הכי עמוקה של המדינה שלנו כרגע:

לא שאין צדק - אלא שכולם צודקים. צודק מי שאומר שיש כאן אנשים שמאמינים שאנחנו אשמים בהכל ומחזקים את האנטישמים הכי גדולים. וצודק מי שטוען שיש כאן אנשים שעבורם טוהר הנשק הוא ערך פסול והם שמחים ומריעים על הרג פלסטינים באשר הם.

אבל בגלל שכל צד כל כך בטוח בצדק שלו ומשליך את תפיסתו כלפי כל מי ש״לא איתו״, הפכנו לחברה בה כבר לא מסוגלים לראות את האדם שמולנו.

כי סוג הצדק הזה לא מחפש פתרונות, אלא אויבים.

ובתוך זה שכולם תמיד צודקים - כולם טועים.

כל מי שמשרת, שמגדל ילדים, שמשלם מיסים, שמאמין במדינה, שממש לא מרוצה ממה שקורה פה אבל לא מוכן לזרוק את הכל לפח, תקוע עכשיו בין הפטיש לסדן:

יש צד אחד שמדבר כמעט שנתיים על ״הכרעה״ ועושה הכל כדי לא להכריע ואף מדרדר אותנו לנזקים חסרי תקדים ממש בכל פרמטר וזירה עם אפס לקיחת אחריות ודוגמא אישית מהסוג הגרוע ביותר.

ויש צד שני שבשם שנאת הממשלה והעומד בראשה מיישר קו עם מסרים של גדולי האנטישמים ואויבינו באשר הם ומאבד קשר למציאות ולמרבית החברה, ובהפוך על הפוך - חובר בברית לאותם אלו שהוא מבקש להוקיע.

תמיד יהיה מי שיקום ויגיד לי ״עוד פעם הסימטריה?!״ אז כן, עוד פעם! עוד מליון פעם.

ברור שיש הבדל תהומי בין ממשלה מכהנת לבין ״לשעברים”  במידת האחריות שיש להם למחדל הנורא. על זה אין חולק.

אבל מבחינת מצב החברה הישראלית - הם על גבול השותפים.

כי מי שלא מבין שהאמירה של גולן אתמול על הצבא, מעבר לזה שאני סולד ממנה, רק מחזקת את אותו הדבר שהוא מבקש לשנות - פשוט לא חי את העם הזה.

לתחושתי, רוב העם לא שם. העם לא בשמאל קיצון המנותק ולא בימין האחוז דיבוק והכושל.

הוא מחפש הנהגה שפויה, רעננה ואמיצה, שתדע לשלב ביטחון עם מוסר, נחישות עם חמלה, אמת עם הקשבה. ולא - זה לא מרכז. וזה לא אמצע. זו בפשטות - ציונות!

אז כן, בהחלט צריך לבקר את גולן. וגם את סמוטריץ׳, ובן גביר ואת יעלון.

אבל בשעת רותחין בואו לא נפספס את התמונה הגדולה:

החברה שלנו חולה, והמחלה היא לא האנשים האלו - אלא העובדה שהם אלו שתופסים לנו את סדר היום.

שהם גורמים לנו להיות עסוקים בלנצח ויכוחים בינינו לבין עצמינו במקום בלבנות מציאות אחרת לילדינו.

הגיע הזמן לייצר הנהגה שפויה. כזו שהציבור שלא קונה את הסחורה הפגומה של הקצוות יוכל להתגאות בה ובייצוג שלה. בערכים ובדגל שהיא מביאה לשולחן. כי אם לא נעשה את זה עכשיו - אולי לא יישאר לנו מה להציל.

נמאס לנו להיות שבויים של קצוות.

נמאס לנו לשתוק בזמן שמנהיגים חסרי אחריות הורסים את מה שבנינו פה יחד - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, כולם וכולן.

אנחנו כאן כדי להחזיר שפיות.

להחזיר את האחריות.

לבנות הנהגה חדשה שלא מחפשת אשמים, אלא מייצרת פתרונות.

הנהגה שמבינה שציונות אמיתית זו לא סיסמה, אלא דרך חיים של אמת, גבורה, מוסר ומעשה. ומחוללת את המציאות עבור העם שרוצה לחיות בה.

הגיע הזמן להפסיק לצעוק ולהתחיל לתקן. ולא רק שיש דרך אחרת - יש כבר מי שהולכים בה איתנו ב״אל הדגל״.

תצטרפו אלינו. יחד אנחנו מחזירים את הציונות.

‍

‏יש שלושה סוגים של ימין פוליטי שתומך בממשלה.

‏אחד - סוגד לנתניהו. נניח אותו בצד רגע.

‏השני - חושב שנתניהו כשל וצריך ללכת, אבל אין לו תחליף כרגע, הוא זה שיעמוד בלחצים ויביא אותנו לניצחון. אחרי הניצחון חובה עליו להתפטר.

‏השלישי - חושב שנתניהו איום ונורא וחייב ללכת בהקדם. אבל מה נעשה שהתחליף כרגע הוא השמאל. אי אפשר להעלות את השמאל אז נמשיך לתמוך ברע במיעוטו.

‏נתניהו לא חזק מול החמאס אבל הוא קילר פוליטי. הוא לא יכול להשאר רק עם אלה שסוגדים לו, אלה עשרה מנדטים גג. הוא חייב, ראשית כל להשאיר אצלו את אלה שמסוייגים ורוצים שהוא יילך בשש אחרי המלחמה.

‏נתניהו תמיד השתמש במועד הבחירות כנשק פוליטי. זה נכון גם כאן. הוא מחכה בסבלנות שהשמאל יאבד את סבלנותו. אמירות כמו של יאיר גולן השבוע הן הבניין הפוליטי שנבנה מאחורי הקלעים. הזמן עשוי לייצר עוד מתנגדים לנתניהו שמתנגדים גם לצהל ולאמונה בצדקת הדרך. על זה נתניהו בונה.

‏"כפסע מניצחון מוחלט" זו לא סיטואציה, לא אתגר, זו שיטה. להחזיק את התקווה בימין ולהפוך את הייאוש לטירוף בשמאל. לייבוביץ אמר שהמשיח תמיד "יבוא". כך גם הניצחון המוחלט. תמיד כפסע.

‏כדי לנצח את המלחמה הזאת חייבים לשלב מלחמה ומדיניות. הגענו למצב מדהים בו המדינות הסוניות שואפות להסדר כולל עם כל החטופים בבית ביחד, פלוס הגליה ופירוק מנשק של חמאס. ישראל לא מוכנה אפילו לשמוע על זה ודורשת, כמה שזה הזוי - רק עסקה חלקית! כשמבינים את שיטת הכפסע, מבינים הכל.

‏אנחנו תמיד כפסע וגם חמאס תמיד כפסע. הם כפסע מעיסקת התקפלות של ישראל. זה מה שהם מוכרים לאנשים שלהם בעזה, כשבמציאות הם פשוט מחכים שנישבר. מחכים ומורחים עד אינסוף. אותה שיטה בדיוק.

‏אדריכלית השיטה הזאת איננה חמאס וגם לא נתניהו, אבל יש לה קשרים עמוקים עם שני אלה: קטאר. קטאר לא רוצה את הפיתרון הסעודי של פירוק מוסכם של חמאס. אבל היא לא רוצה גם להיתפס כמעודדת גלויה של ארגון הטרור הרצחני. אז היא "מתווכת". מייצרת את הקונפליקט האינסופי בין שני היריבים הותיקים, חמאס ונתניהו, באופן שמשרת את שניהם. בעזרת מו"מ מזויף בשיתוף האיש שלהם בבית הלבן, ויטקוף. הם מורחים ומורחים וחותרים לעסקאות חלקיות ומאפשרים מבצעי צהל חלקיים כדי שכולם סביב השולחן יקבלו מה שהם באמת רוצים. זמן. קטאר היא מלכת התיווך. הידיים של כל העולם לכודות בכיסים העמוקים שלה. זה מפעל, וקטאר מתפרנסת ממנו. המריחה מייצרת גשר של אינטרסים בין חמאס לנתניהו, דרך השטן הקטארי.

‏שלושת הגורמים האלה רוצים את המריחה. עם ישראל לא יכול לסבול אותה. ברגע שתעלה בישראל מנהיגות ציונית עניינית ומשרתת, זאת קטאר יודעת, ניתן יהיה להכחיד את חמאס תוך שבועות. להניע אוכלוסיה, לכתר, ליצור מקלט הומניטרי, בידוק מחמיר לאוכלוסיה, להשמיד את המתנגדים. לסיים עם זה. בלי עסקאות חלקיות. רק כניעה מיידית של חמאס במסגרת מגה-דיל עולמי, עם כל החטופים בבית. הניצחון המוחלט בידינו ממש, כפסע. אבל את הפסע הזה לא נצעד עם נתניהו.

‏מה שישראל צריכה עכשיו זו מנהיגות חדשה.

‏מנהיגות שמסתכלת עשר שנים קדימה, ולא רק עד הסקר של מחר בבוקר.

‏מנהיגות שמבינה שבלי הכרעה אמיתית אין ביטחון, ושבלי חזון אין סיכוי לשגשוג.

‏מנהיגות שמבינה שלפעמים צריך לשלם מחיר פוליטי כדי לעשות את מה שנכון למדינה.

‏לא עוד פוליטיקאים שמגיבים, אלא מנהיגים שפועלים.

‏לא עוד הישרדות, אלא בנייה.

‏לא עוד פחד, אלא אמונה.

‏עם ישראל מוכן לזה.

‏הוא מחכה לזה.

‏הוא ראוי לזה.

‏והגיע הזמן שמי שמבקשים להנהיג -יהיו ראויים לו.

בעוד זמיר עשה את המעשה הציוני הנכון בהוצאת צווי גיוס למלש"בים חרדים, הממשלה ממשיכה להעדיף שיקולים פוליטיים צרים על חלוקת נטל שוויונית

ההנחיה שהעביר אתמול הרמטכ”ל, רב-אלוף אייל זמיר, לראש אגף כוח האדם להוציא עשרות אלפי צווי גיוס למועמדים לשירות ביטחון (מלש”בים) מהציבור החרדי היא החלטה אמיצה ותקדימית ועם זאת נחוצה ונדרשת. בערב שבו מדינת ישראל נכנסת לחודש ה-20 של מלחמת הקיום הנוכחית, ובעוד צה”ל מגייס שוב ושוב עשרות אלפי לוחמי מילואים - רבים מהם בפעם הרביעית, החמישית ואף השישית, אחרי מאות ימי שירות - לא ייתכן שחלקים אחרים באוכלוסייה ימשיכו ליהנות מפטור אוטומטי.

‍

מדובר בצעד שאף רמטכ”ל לפניו לא נקט. וזה לא מפני שהמציאות הייתה שונה - אלא כי נדרשה כאן מנהיגות מסוג אחר. רמטכ”ל שמבין, כמי שגדל בטנק, מהי המשמעות של אחריות. מהי שותפות אמיתית. ומה המשקל של החלטות אמיצות דווקא בזמנים קשים.

במשך חודשים ארוכים, הממשלה בוחרת להסס, לדחות ולהעדיף שיקולים פוליטיים צרים על פני טובת המדינה. למעשה, רק בזכות מאבק עיקש של אנשי מילואים, משפחות שכולות ותנועות אנשי מילואים דוגמת “אל הדגל” - נמנע עד כה מעבר של חוק השתמטות מתריס שהיה מעמיק את הקרע החברתי ופוגע קשות באמון הציבור המשרת במערכות המדינה.

במקום שבו הממשלה נרתעת - פועל הרמטכ”ל ומפגין יוזמה ומנהיגות גם כשיש מי שמעדיף להימנע מקבלת החלטות שיש להן מחיר פוליטי. רמטכ״ל שמבין שלא ייתכן לשלוח אנשי מילואים לחרף את נפשם ובמקביל לפטור אוכלוסיות שלמות שכשירות לשירות סדיר זה לא הגיוני וזה לא מוסרי ובוחר בעשיית המעשה הציוני הנכון למען ביטחון ישראל - לגייס!

ועם זאת, ההנחיה שהועברה אתמול צריכה להיות רק תחילתו של מהלך שלם.

ביד אחת - לאפשר לכל צעיר חרדי שמתגייס לשמור על אורח חייו, ללמוד תורה ולהמשיך לקיים את אמונתו. צה”ל הוכיח לאורך השנים שהוא יודע ויכול לייצר מסגרות מותאמות, כשהכוונה נקייה והצורך ברור.

עלינו לחבק את המתגייסים החרדים ולתת להם את כל התמיכה שהם זקוקים לה. עבור רבים מהם יש רצון אמיתי להתגייס ולתרום את חלקם, וזאת לצד חשש אמיתי שלעיתים כרוך בכך גם מחיר בחיכוכים בבית מול המשפחה, הרבנים החרדים, והקהילה. על המדינה לצייד אותם בהכוונה, בתמיכה ובמסגרת שתשמור על אורח חייהם, ותאפשר להם להתגייס מתוך תחושת שותפות אמיתית, מבלי לפגוע בזהותם הדתית.

וביד השנייה - להחיל את מלוא הסנקציות האישיות על כל אזרח שמקבל צו גיוס ובוחר להשתמט. לא ייתכן שבמדינת ישראל, בוודאי לא בעיצומה של מלחמה, מי שפוגע ישירות בביטחון הלאומי ומשתמט יזכה להעלמת עין ממסדית ויהנה מעודף זכויות אזרחיות וכלכליות.

צה”ל אמון על המלחמה באויב מבחוץ. הממשלה אמונה על שמירת האמון מבפנים. את זה לא עושים בסיסמאות או בפוליטיקה קטנה, אלא בצעדים ברורים - ובראשם חקיקה מיידית של חוק גיוס שיבטיח שירות של כולם ולא יהפוך את ההשתמטות לפריבילגיה מגזרית.

נראה שהרמטכ״ל מגלה מנהיגות ועושה את חלקו בעניין הגיוס. עכשיו הגיע הזמן שגם הממשלה סוף כל סוף תעשה את זה.

‍

סא״ל (במיל') אלי מאירי הוא ממייסדי תנועת ״אל הדגל״

קישור לפרסום המקורי: https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/17904670

בתמונה: הרמטכ"ל אייל זמיר, צילום: דובר צה"ל

‍

#חוק_אל_הדגל #חוק_הגיוס #מנהיגות

‍

זה פשוט: הדלפת מסמך פנימי של השב״כ זה חמור, ודורש חקירה.

זה פשוט: כנגד המדליף הופעלו אמצעים חמורים באופן לא פרופורציונלי שמעבירים תחושה של חקירה פוליטית.

זה פשוט: ראש השב״כ לא יכול לכהן בתפקיד ללא אמון של הממשלה בו, בטח אחרי האסון הנורא. הוא חייב ללכת.

זה פשוט: הממשלה נושאת באשמה לאסון יותר מכל גורם אחר בישראל. לפני שהיא מטיפה מוסר, היא צריכה להיות הראשונה לקחת אחריות ולפנות את התפקיד למי שלא כשל.

אתם מכירים מישהו שמעז להודות בכל הדברים הפשוטים האלה - ביחד?

אם כן, תגידו לו שאנחנו מחכים לו כאן, באל הדגל.

‍

צילום: לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), דרך ויקישיתוף – רישיון CC BY 3.0

‍

אם גם אתם מרגישים שהקצוות חונקים, שאי אפשר לדבר בהגיון. אם אתם מבינים שאי אפשר להחזיר את המדינה למסלול בלי לעשות מעשה, זה הזמן להצטרף. אלינו.

יש אנשים שפשוט לא מצליחים לראות את המציאות. הם לא רואים את המדינה עצמה אלא רק את ביבי.

ביבי או לא ביבי וזהו בגדול.

אם לא תקפת חזק מספיק את ביבי, אתה פרוקסי שלו וזכאי לכל הרעל בעולם.

אם העזת לבקר אותו על הכישלונות הרבים שלו ועל כך שהוא חייב כבר מזמן לצאת מחיינו, אז אתה אנרכיסט או בוגד.

אם ניסית להציע רעיון עצמאי, אתה סתם אהבל.

זו הפכה להיות התרבות כאן.

תרבות שבה כל רעיון נבחן לפי מי שאמר אותו ולא לפי מה שהוא מציע.

תרבות שבה מדליפים סודות מדינה והשאלה היחידה היא את מי זה משרת.

אם ההדלפה עוזרת למחנה שלך, זה מעשה גבורה.

אם היא עוזרת למחנה האחר, זו בגידה.

אף אחד כבר לא מדבר על עצם הסכנה שבהדלפות ועל השבר המוסרי והביטחוני שהן יוצרות.

על העובדה שהפכנו ממדינת חוק למדינת מחנות.

ומה הפלא, כששרים בממשלה אומרים בפה מלא שהחוק הוא המלצה?

אנחנו לא מוכנים להיות חלק מהטירוף הזה. לא ימין ולא שמאל. לא בעד ביבי ולא נגד ביבי.

רק בעד דבר אחד - מדינת ישראל.

יכול לשתף ברמה האישית שעבורי זה מרגיש כמו תהליך גמילה. לכן אני אמפטי לכל התוקפים.

כולם כל כך מושקעים במה שהם אומרים ומאמינים כבר מלא זמן, ולהצליח לשנות נקודת מבט מהמחנות אליהם התמכרנו למציאות שמכה בנו על הראש - זה מעשה ממש לא קל. אבל לדעתי, הוא המעשה הנדרש ברגע הזה.

באל הדגל אנחנו מנסים להוריד את משקפי הפוזיציה ולראות את המציאות כמו שהיא.

בלי פילטרים של מחנה ובלי חישובי רווח פוליטי.

רק מה נכון לעם הזה ומהו המעשה הציוני - שיבטיח בית בטוח ומשגשג, אל מול כל סוגיות הליבה.

במקום להתמכר למלחמת זהויות

אנחנו שואלים את עצמנו שאלה אחת פשוטה - מה צריך לעשות?

אנחנו כבר כמעט שנה עובדים על עיבוד עומק של הבעיות קצרות טווח וארוכות טווח.

מפתחים תוכניות מפורטות.

בחודשיים הקרובים נתחיל לפרסם אותן אחת אחת:

- כלכלה

- חינוך

- ממשל

- וביטחון

תוכלו לשאול, להעיר, להציע ולהבין שאנחנו לא באים רק לדבר. וזו אולי השורה הכי חשובה כאן. כמה קל לתקוף לבקר ולשפוך רעל.

אבל אני באמת שואל את עצמי אם כל מי שיושב כבר עשור מהצד וצועק על כל מי שמנסה כזה חכם ומנוסה, למה המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית?

הם לא ניסו, לא הובילו. הם רק פרשנו, רק צייצו והיום הם לא מסוגלים אפילו להעלות על הדעת להצטרף למי שכן קם ומנסה.

אם גם אתם מרגישים שהקצוות חונקים, שאי אפשר לדבר בהגיון. אם אתם מבינים שאי אפשר להחזיר את המדינה למסלול בלי לעשות מעשה, זה הזמן להצטרף. אלינו.

הלוואי ותעזרו להפיץ את הבשורה.

‍

מחאה היא זכות דמוקרטית חשובה, סרבנות היא חציית קו אדום

סירוב לשרת בצה״ל או להתייצב למילואים, גם אם הוא נובע ממניעים פוליטיים או אישיים, גם אם הוא בתחפושת של ״הפסקת התנדבות״ - הוא אקט מסוכן שמחליש אותנו כצבא • כל קריאה לסרבנות היא לא רק פגיעה בצבא - היא שירות לאויבנו ופגיעה בכוחנו

‍

את שירותי הצבאי התחלתי כחניך בקורס טיס, ודווקא לאחר שעברתי בהצלחה את מבחני התעופה החלטתי, בצעד שהפתיע את מפקדיי, לוותר על המטוס ולבחור בטנק. היום, כמעט 30 שנים אחרי, אני גאה לומר שאני מפקד בחטיבת שריון שעשתה את מספר ימי המילואים הגבוה ביותר מתחילת המלחמה.

דווקא מהמקום הזה ולאחר שנכחתי בלא מעט לוויות של חיילים שלי, ברור לי כי כל גילוי סרבנות יוביל באופן ישיר לטירוף מערכות.  

תנועת “אל הדגל” בה אני חבר, מובילה יוזמה לחקיקת חוק גיוס ציוני שיבטיח לישראל צבא חזק, המוכן לאתגרים הרבים של ישראל בהווה ובעתיד. אנחנו לא רק פועלים בשדה הקרב, אלא גם מנסים להשפיע על המערכת הפוליטית כדי לוודא שלא יקודמו חוקי פטור משירות לאוכלוסיות שלמות - כך שתפגע יכולתו של צה״ל להגן בכל החזיתות ובבטחון המדינה.

אנחנו נוכחים בועדת חוץ ובטחון, פוגשים שרים וחברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה ומגייסים תמיכה ציבורית להצעת חוק שירות ציוני אותו כתבנו.

בשבוע שעבר, הובלנו צעדה א-פוליטית, שבה השתתפו אלפים מכל קשת החברה בירושלים והיא תוצאה של שילוב ידיים של עשרות תנועות מילואים עם הורים שכולים. הצעדה הזו הייתה קריאה לכולם לשרת אבל לא פחות מכך קריאה נגד סרבנות אחרת - סרבנות ה ״נמות ולא נתגייס!״

לכן אני מקווה לראות את מפקד חיל האויר והרמטכ״ל השריונר אייל זמיר, מדגימים הלכה למעשה שימי הסלחנות כלפי סירוב להתייצבות למילואים חלפו עם הרמטכ״ל הקודם וכל שם שחתום על ״מכתב הטייסים״ יודח משירות לאלתר. בד בבד, עלינו לפעול כך שעל כל מי שמצהיר כי לא יתייצב או לא יתגייס - יוטלו סנקציות קשות.

״איש הישר בעיניו יעשה” הוביל אותנו לחורבן ולנצחון אויבינו. בימים בהם עם ישראל חוגג את יציאת מצרים עלינו לזכור כי אין לאף אחד את הזכות להחליט כי בשם ״הישר בעיניו״ מותר לו להחליש את בטחון המדינה. אנחנו חייבים לשמור על המהות של צה”ל וחייבים לדאוג שכולם ישרתו, כדי לשמור על הנס שיצרנו - מדינת ישראל.

גם בחג הזה נזכור את 59 החטופים המוחזקים במנהרות החמאס ועלינו, אנשי המילואים, לעשות הכל כדי להיות מוכנים בכל רגע להוציא אותם ממצרים ולהכריע את אויבינו - בטנק ובמטוס.

‍

אלי מאירי - סא״ל (במיל׳) בשריון, איש חינוך, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 14/04/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17727739

צילום: דובר צה״ל

‍

מדינת ישראל קיימת בזכות מי שנלחמים עליה. זו לא מדינה שקמה כי חיכינו בסבלנות • לצערנו, אין לנו פריווילגיה להיות מדינה שלא נלחמת • אם אתה מאמין שמגיע לך לחיות פה – אתה משרת

יש רגעים בהיסטוריה שבהם אי אפשר להתחבא מאחורי סיסמאות, דילים פוליטיים ודיונים אינסופיים. רגעים שבהם כל מי שאוחז בעמדת הנהגה חייב לשאול את עצמו שאלה אחת: האם אני פוליטיקאי – או שאני מנהיג ציוני?

‍

מדינת ישראל נלחמת על קיומה. החיילים שלה נמצאים חודשים בשטח. המילואימניקים קורסים. ומי שחי כאן ולא משרת – פשוט פוגע ביכולת לנצח את האויב ולשמור על המדינה בטוחה.

ומה אנחנו רואים? ממשלה שממשיכה לגרור רגליים, לקיים דיונים, להקים ועדות, לדחות ולברוח. לא להכריע. להתעסק בפוליטיקה במקום במדינה.

ואנחנו כאן כדי להגיד לאותם פוליטיקאים - שבענו עד די מכל ההצהרות המיותרות שלכם. להוציא 400,000 צווים למי שעשה כבר מאות ימי מילואים מבלי לדרוש גיוס לכולם - זה מעשה לא מוסרי.

שירות המדינה הוא לא ויכוח פוליטי של ימין ושמאל – הוא עמוד השדרה של הציונות. מדינת ישראל קיימת בזכות מי שנלחמים עליה. זו לא מדינה שקמה כי חיכינו בסבלנות. היא קמה מתוך מלחמה, מתוך הקרבה. לצערנו, אין לנו פריווילגיה להיות מדינה שלא נלחמת.

אם אתה מאמין שמגיע לך לחיות פה – אתה משרת. אם אתה לא משרת – אתה חי כאן על חשבון מישהו אחר.

כל חבר כנסת שאומר "מלחמת קיום", ולא מקדיש את כל כולו להרחבה משמעותית של צבא העם - פשוט פועל באופן אנטי ציוני. גם האופוזיציה, שצועקת היום על גיוס, לא עשתה כלום כשהייתה בשלטון.

מלחמת קיום דורשת שכל אחד ייתן את חלקו

פוליטיקאי שואל – איך אני יוצא מזה בלי להפסיד קולות? מנהיג ציוני שואל – מה נכון למדינת ישראל? לצערי, הם לא מסוגלים לקבל החלטה – אבל אנחנו כן.

לכן ניסחנו את "חוק אל הדגל" – חוק שלא מפלה אף מגזר, שלא פועל מתוך נקמה או תסכול, אלא מתוך שאלה אחת בלבד: מה הדבר הנכון למדינת ישראל?

התשובה ברורה: שירות המדינה הוא ערך ציוני עליון, והוא חובה על כל אזרח ישראלי. חוק שלא מתחשב בפוליטיקה, לא מבדיל בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים. יש רק עיקרון אחד: אם אתה חי פה – אתה משרת. אין יותר פטורים, אין יותר עסקאות.

ציונות זה לא לדבר על אהבת הארץ ולהניף דגלים. ציונות זה לעשות את מה שנדרש – גם כשזה קשה, גם כשזה עולה במחיר פוליטי.

או שאתה מגייס – או שאתה פוליטיקאי שמפחד. או שאתה מחוקק חוק שירות – או שאתה קשקשן שמוכר סיסמאות. או שאתה עומד מול הציבור ואומר לו את האמת – או שאתה לא ראוי להנהיג את מדינת ישראל. עכשיו תבחר: פוליטיקאי או ציוני? כי אין אמצע.

הכותב הוא ממייסדי תנועת אל הדגל.

פורסם בישראל היום, 2/4/25: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17674303?amp=1

‍

הכותב: רס"ן (מיל') מתן יפה, ממייסדי תנועת אל הדגל.

תמונה: שר הביטחון ישראל כ"ץ בדיון על חוק הגיוס בוועדת חוץ וביטחון (ארכיון), צילום: אורן בן חקון

‍

מס לוחם: המחיר הכלכלי של מי שנלחם על המדינה

אחת ממסקנות שבעה באוקטובר - ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית • לצד התנאי ההכרחי של מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים, קיים תנאי כלכלי • בפעול, המדינה מטילה על משרת החייל הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה • פרשנות

מס הלוחם: אחת מהמסקנות המהירות והברורות מקריסת הקונספציה של 7 באוקטובר היא - מדינת ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית. ככה פשוט. תנאי הכרחי לכך הוא קיום מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים. אך לכך יש גם תנאי נוסף - התנאי הכלכלי.

מדינת ישראל וצה״ל מתבססים על חיילי החובה והלוחמים במילואים, אך בפועל בצד הדרישה למלא את תפקידם היא מטילה עליהם מס בלתי נראה: הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה. אזרח ישראלי שמתגייס לקרבי או ממשיך לשרת במילואים לאורך שנים נושא בנטל כפול – גם סיכון פיזי, גם מחיר כלכלי כבד.

הסיכון הפיזי הוא חלק מהחבילה והוא לא ישתנה. זאת בשונה מסוגיית ההפסד הכלכלי, סוגייה שאם מדינת ישראל לא תדע לפתור באופן יעיל ומהיר אנו עלולים למצוא עצמינו במצב שבו  האתגר למצוא אזרחים שיסכימו לשאת בעול השירות הקרבי יתגבר משמעותית.

שירות החובה כנטל כלכלי

‍
חייל קרבי בן 18, שמתגייס לשירות חובה, מתחיל את חייו הבוגרים באיחור של שלוש עד ארבע שנים לעומת בני גילו במדינות מערביות - או אזרחים ישראלים שלא משרתים. בזמן שחבריו עובדים, לומדים וצוברים ניסיון מקצועי, הלוחם מקבל שכר של 1,600-2,500 שקלים בחודש. ההפסד הכלכלי המצטבר לאורך הקריירה מגיע למאות אלפי שקלים.

לפי מחקר של פורום קהלת, דחיית הכניסה לשוק העבודה גוררת הפסד למשק של כ-49 מיליארד שקלים בשנה. תוסיפו לכך את העובדה שחיילים קרביים אינם יכולים לעבוד במהלך השירות, ואילו ג’ובניקים בחלק מהתפקידים מצליחים לעבוד בזמנם הפנוי, וקיבלתם עיוות שמעמיק את הפערים הכלכליים בין משרתים שונים, על אף הבדלי המשכורת הצבאית.

מילואים: פגיעה כלכלית מתמשכת

‍
אחרי השחרור, חיילים קרביים נדרשים לשירות מילואים תכוף הרבה יותר מאשר חבריהם ששירתו בתפקידים עורפיים. מערך המילואים, שהוא קריטי לביטחון המדינה, מתבסס על אנשים שכבר שילמו מחיר כלכלי כבד בשירות החובה, וכעת ממשיכים לשלם אותו בכל תקופת חירום ואימון.

מצב העצמאיים חמור בהרבה כשהם מקבלים החזר חלקי בלבד שמכסה רק 25% מההכנסה שלהם, שכירים במשרה חלקית מקבלים תגמול נמוך שמוריד את ההכנסה החודשית שלהם, ומעסיקים נאלצים לשלם מחיר נוסף כשהם מאבדים עובדים חיוניים למשך שבועות בשנה.

הפער הכלכלי מצטבר ומתורגם גם לירידה בסיכוי לקידום מקצועי ולצמצום אפשרויות ההשתכרות לאורך השנים. במצב הנוכחי, כואב לומר, אף פוגע בסיכויי ההעסקה.

ההשלכות: שחיקה במוטיבציה וסכנה לביטחון

‍
נתוני ההתייצבות ההולכים ויורדים משקפים בבירור כי מערך המילואים נשחק, כך שכבר היום אנחנו במצב בו אין מספיק אנשים שייקחו חלק במאמץ המלחמתי.

בראייה לעתיד, צריך לקחת בחשבון שכאשר צעירים רואים שחבריהם שבחרו במסלול אזרחי מתקדם אינם נושאים בנטל, ונוסף לכך נהנים מהכנסה גבוהה יותר, התהיה ״האם נכון להמשיך בדרך הזו?״ מחלחלת בקרב יותר משרתים עתידיים, באופן טבעי.

ככל שמעמיק הפער בין המתגייסים לקרבי ולמילואים לבין אלו שעושים זאת באופן מצומצם או שלא משרתים כלל, כך יורדת המוטיבציה להתנדב. זו בעיה מוסרית של חוסר הוגנות ועיוות צדק שמשמעותה - סכנה קיומית.

הפתרונות: איך אפשר לשנות?

‍
על המדינה לראות בשירות צבאי קרבי ערך אסטרטגי ארוך טווח ולהפוך את השירות הצבאי ממס נסתר למס הוגן - כזה שמכיר בתרומה האדירה של המשרתים. יש להגדיל את שכר החיילים הקרביים לרמה שתאפשר להם לחיות בכבוד - לפחות 5,000 שקלים לחודש.

יש להגדיל את ההחזר למילואימניקים עצמאים כך שיקבלו פיצוי בהתאם להכנסתם האמיתית. יש לייצר מנגנון מענקים משמעותי למי שמשרתים במערך מילואים קרבי לאורך שנים, ולהעניק להם הטבות מס שיצמצמו את הפער הכלכלי בינם לבין אחרים; נקודת זיכוי במס הכנסה לכל החיים, הנחת מס ברכישת דירה ראשונה, קדימות בכניסה לאקדמיה ועוד.

מאיפה יבוא הכסף?

‍
הפתרון למימון לא דורש הגדלת הגירעון או העלאת מסים. ניתן לממן את התגמול הנדרש דרך ביטול חלק מהפטורים ממס שהמדינה מעניקה כיום, שמסתכמים במעל 70 מיליארד שקלים בשנה.

אפשר לממן זאת גם באמצעות קיצוץ בפנסיות התקציביות הגבוהות של פורשי מערכת הביטחון, שמגיעות לסכומים חסרי תקדים ומכבידות על התקציב. במקום לסבסד תשלומים מופקעים, יש להפנות את הכסף לאלו שנושאים בנטל הביטחוני באמת.

בשנים האחרונות נשחטו במדינת ישראל כל הפרות הקדושות - מהיחס למשפחות שכולות ועד כיבוד יום כיפור. שחיקת ערכי הבסיס שלנו מעמידה ואולי בצדק את השאלה האם צבא העם של היום הוא הצבא של כל העם? אצל הרבים התחושה היא שלא ממש.

משכך, הצ׳ק הפתוח שנתן דור הלוחמים המופלא הזה בסדיר ובמילואים למדינה מאיים לחזור ודורש בטחונות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתייחס ללוחמיה ולמילואימניקים כאל כוח עבודה בחינם. שירות צבאי הוא חובה, אבל הוא לא צריך להיות עונש כלכלי לכל החיים.

אם לא תהיה מעטפת של תגמול הוגן למי שלוקחים על עצמם את האחריות להגן על המדינה ואת הסיכון בגופם, ובמקביל הסלחנות כלפי מי שבוחר לא לשרת תמשך וההשתמטות תשתלם, אפשרי שנגיע למצב שבו גם הפרייארים הגאים של היום לא יהיה מוכנים לשלם את המחיר במלחמה של מחר. זה הזמן לתיקון למען דור הנצחון.

דוד שרז - רס״ן (במיל׳) ביחידה מיוחדת, יזם, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 25/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/military-life/article/17611589

צילום: דובר צה״ל

הבעיה אינה ראש השב"כ שראוי שיפוטר, אלא מסך העשן שמסתיר את אחריות רה"מ.

טוב מאוד שהממשלה תיפרד מראש שב"כ שכשל, אך ההתחמקות והבריחה מאחריותה שלה תוך הטלתה על כל הכפופים לה, היא הזעקה הגדולה שיש להתרכז בה

בשבועות האחרונים זה כבר הפך לנוהג. הממשלה בראשות נתניהו לא מצליחה להכריע את חמאס, לקדם שלב בעסקת החטופים (מה עם היום ה-42?), להגדיל את שורות הצבא כדי להתמודד עם כל הזירות ולא קרובה להתחיל לשקם את הצפון. אז מה כן עושים במקום? מייצרים מסך עשן.

‍

ראש הממשלה מפטר את ראש השב"כ - זה שהיה צריך להתפטר מזמן, לאחר הכרזה על פיטורי היועמ"שית - זו שמוציאה בבהילות מכתב כללי ונטול סימוכין כדי לעצור את פיטורי ראש השב"כ.

אני את הפיתיון הזה כבר מסרב לבלוע. עם ישראל שבע מפתיונות אבל הוא בהחלט רעב לאחריות ומנהיגות.

‍

לא נקום ולא ניפול

ראשית אני רוצה להרגיע אחרי כל מי שמיהר להבהיל - מדינת ישראל לא תקום ולא תיפול על פיטוריו של רונן בר. בר הוא ראש שירות שפעל רבות למען ביטחון ישראל, אך כשל כישלון חרוץ ברגע הכי קריטי בתולדותיה ועליו היה לפנות את מקומו כבר לפני זמן רב.

באשר לחוקיות הפיטורים האלו הרי שסעיף 3 לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2002 קובע כי הממשלה רשאית להביא לסיום כהונתו של ראש השב”כ, על פי המלצת ראש הממשלה. לכן, ככל שהממשלה תקבל את המלצת ראש הממשלה, הרי שהפיטורים חוקיים. אני מעריך שהמכתב החריף (אך הלא מנומק) של היועמ"שית וטענת ניגוד העניינים לא אמורים לגרום לבג”ץ להתערב בהחלטה.

למעשה לממשלה שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע למינויו ופיטוריו של ראש השב”כ, כאשר הגורם הממונה מטעמה על השירות הוא ראש הממשלה. לא יהיה זה מוגזם לומר שמינוי ראש שב”כ נמצא בליבת סמכותו ותפקידו של ראש המשלה יחד עם הממשלה מהסיבה הפשוטה - שראש הממשלה והממשלה אמונים ואחראים לביטחון המדינה.

במדינת ישראל, ביטחון המדינה הוא הנושא המרכזי בגינו נבחרת ממשלה, וביתר שאת העומד בראשה, והם גם אלו שיצטרכו ליתן דין וחשבון לציבור במקרה של כישלון.

‍

דוחפים לנו פתיון

ופה בדיוק מצוי מסך העשן האבסורדי: דוחפים לציבור את הפיתיון לזעוק על הליך פיטורים (חוקי) של ראש שב"כ שכשל, במקום להתרכז בקריאה בקול גדול ורם למימוש האחריות הזו גם על ידי הממשלה והעומד בראשה.

כשברקע חקיקה מתסיסה על חסינות חברי כנסת והעברת מיליארדים למילואימנ…סליחה - לחרדים, וסירוב מוחלט להקמת ועדת חקירה, נראה שהממשלה הזו תעשה הכל כדי לחמוק מהאחריות שלה - זו שכתובה באותיות קידוש לבנה על כל חלקותיה של הארץ היפה הזאת ושל בתי העלמין שלה.

בשורה התחתונה - טוב מאוד שהממשלה תיפרד מראש שב"כ שכשל, אך ההתחמקות והבריחה מאחריותה שלה תוך הטלתה על כל הכפופים לה, היא הזעקה הגדולה שיש להתרכז בה, כמו הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

‍

העם הזה ראוי לתיקון וראוי לקבל אליו את המנדט חזרה. עליו לנשום עמוק ולהתעלות כדי לראות את התמונה הגדולה, לעתים גם לנשוך שפתיים, ולטפל בסוגיות שהן סלע קיומה של המדינה וביטחונה.

‍

הכותב הוא עו"ד, רס"ן במיל', ממקימי תנועת "אל הדגל", לשעבר פרקליט במחלקת הבג״צים

פורסם ב'ישראל היום', 17/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/17557087

צילום: דובר צה"ל

בעוד שפנינו שוב למלחמה צריכים לזכור על מה ולמה אנחנו נלחמים ולא לשכוח שיש מלחמה לא פחות חשובה. מלחמה על שיקום העוטף, על חזרה לשפיות, על צמצום פערים, עלסוף להזנחת הפריפריה. כדי לנצח במלחמה זו צריך אומץ ומנהיגות חדשה.

ב7.10 המלחמה תפסה אותי בבית תחת מתקפת טילים שלאהכרנו בכל ה"סבבים" שהפכו לשגרת חיינו. אבל אז התחילו הצרורות והבנתישזה לא "עוד סבב". ראיתי אדם שהיה נראה מבולבל ברחוב ואמרתי לו שיכנסמהר כי מסוכן בחוץ. האיש, ניצול מהנובה שהעמיס על הרכב שלו 10 אנשים, חלקם על הגג הצליחלהמלט בין הצרורות דרך השטח. כל השבת היינו איתו ועם חמשת הילדים בממד כשהוא מנסהתוך כדי לאתר את חבריו הנעדרים.

הודיעו לי שצריך להגיע למילואים ואלי הסמח"טאמר לי שלא בטוח לצאת, יש מלא מחבלים בחוץ. בהמשך הרחוב שלנו, בית של חברים נפגעפגיעה ישירה. הבית שלנו רעד היה כמו ברעידת אדמה ואנחנו מעט יותר מ- 7 ק"מבקו אווירי מהרצועה. המושב מעבר לכביש פונה למלונות ואנחנו הרגשנו ששכחו אותנו, פינינואת עצמנו והצטופפנו 16 נפשות בבית אחד והרגשנו ברי מזל שהיה לנו לאן ללכת.

כך חלפה תקופה שבה צברתי למעלה מ360 ימי מילואים,עברתי בין עולמות מקבילים ומתכונן כעת לסבב הבא שעומד בפתח. בהפגה הנוכחית אניעובד קשה לחזור לחיים, לשגרת עבודה, לחידוש קשרים. חבר סיפר לי שהוא מחכה 9 חודשיםלתור בחוסן עבור הילד שלו. אני מתמסר לעבודה חדשה שפועלת למען שיקום העוטף ורואהאיך תקציבי תקומה תקועים ולא מגיעים לשטח. לאחר קריאה של מה שהממשלה פרסמה הבננתי ששובנפלנו בין הכיסאות, שנתיבות, אופקים, וכל הישובים -אפילו באשכול שמעבר ל-7ק"מ לא נכללים בתקצוב. נמשיך להמתין 9 חודשים לטיפול הרגשי שהילדים כה זקוקיםלהם.

היום קבלתי עדכון להיות "מוכן לגיוס",למקרה שחוזרים בכל הכח ללחימה. היום ברור לי יותר מתמיד, שהמלחמה האמיתית היאמלחמה של שיקום העוטף ושיקום האמון שלנו במדינה. מלחמה זו מחייבת הכרעה וחייבת מנהיגותחדשה שתיקח אחריות, שתדע להקשיב. זו מלחמה באי השוויון, בהיסטוריה של אפליהוקיפוח. זו מלחמה בשימוש הציני בימין ושמאל כדי לפלג אותנו סביב פוליטיקת זהויות. אנימאמין שנוכל לצאת מזה מחוזקים, שמהמשבר הזה נצמח אבל זה בתנאי אחד: שנראה את הפריפריהואת המרכז כגוף אחד עם לב אחד פועם, לב ציוני.

נתן רובין הוא מנהל ויזם חינוכי חברתי המתגורר בנגב המערבי, מפקד בחטיבה 179 במילואים. הוא פעיל בתנועת אל הדגל בצוות מצע החינוך העוסק בין היתר בשינויים האמיצים הדרושים לצמצום פערים בחברה הישראלית.

‍

‏כבר שנה שאנו עדים לכרוניקה ידועה מראש: ממשלת ישראל מכריזה "נפרק אותם וזהו", אך בפועל ממשיכה לגרור רגליים. אומרת "נצחון מוחלט" ביד אחד, וביד השניה - מוציאה את מרבית חטיבות המילואים מעזה (פברואר 24).‏ שרים בכירים יוצאים בהצהרות לוחמניות כנגד האויב, ופוגעים במאמץ המלחמתי על ידי מתן פטור של מגזר שלם מהשתתפות במאמץ המלחמתי.

‍

‏מדברים על מלחמת קיום, אבל חיים פוליטיקה.

‏בינתיים, החטופים ממשיכים למות והחברה הישראלית ממשיכה להתפרק.

‏אינני נביא, אבל ממשלה שגוררת רגליים כבר 16 חודשים שבהם הייתה לנו את מלוא הלגיטימציה לפעול להכרעה, לא תכריע גם בעוד 16 חודשים. וגם לא בעוד 16 שנים.

‏אל תטעו, אני בעד נצחון מוחלט. הכי בעד שיש.

‏שמח לעשות עוד 300 ימי מילואים כדי להביא אותו.

‏למען הסר ספק - אני אמשיך לשרת לא משנה מה. למען הסיכוי הקל ביותר שהשירות שלי יתרום ולו במקצת - להצלת חיי חטופים או חיילים.

‏אבל תנאי סף לנצחון זה שהעומדים בראש המדינה יתחפפו לנו מהעיניים. הם ימשיכו להגיד מלחמה בטלוויזיה ולעשות את המינימום ברצועה. אין לנו סיכוי כל עוד הם בראש.

‏ושאף אחד לא יטעה - זה לא שיש לי גרגר של אמון במנהיגי האופוזיציה. גם הם, לא מפספסים הזדמנות להחליש אותנו ולפרק אותנו ואין בי ספק שלא היו יודעים להוביל אותנו לחזור להיות אומה ציונית מנצחת.

‏התחושה הכי חזקה שלי כרגע שהיא שאין מדינה, וכל אחד יעשה כטוב בעניו. אנחנו כבר לא זוכרים איך נראית מנהיגות. הכל ספין על ספין על ספין.

‏העם חייב מנהיגות אחרת לגמרי. כזו שלא רק אומרת מלחמת קיום - אלא מתנהגת ככה.

‏אפשר לנצח.

‏אפשר להשיג את שתי מטרות המלחמה:

‏1. גיוס כללי של כולם כמו בתחילת הלחימה, ולא חטיבות בודדות לביצוע בט״ש.

‏2. ⁠כיבוש וטיהור הרצועה מצפונה ודחיסת כלל האוכלוסייה לכיוון הגבול המצרי - כל יום עוד חצי ק״מ.

‏3. ⁠עצירת הסיוע ההומניטרי.

‏4. ⁠תנאי אחד לסיום הלחימה - שחרור כלל החטופים כולם כולל כולם.

‏5. ⁠גיוס מיידי של 15,000 חרדים כדי לאפשר את הלחימה.

‏6. ⁠ממשלת אחדות כדי לאפשר הכרעה מוחלטת וגיהנום מוחלט על חמאס - ברוח טראמפ.

‏אבל אף אחד מאלו לא יקרה - אלא אם כן טראמפ יחליט לדחוף את הידיים שלו לבוץ (סבירות נמוכה). ‏ההערכה העצובה שלי היא שנמשיך לראות דשדוש, הצהרות ריקות, איומים ברשתות החברתיות ומציאות שוברת לב.

‏התקווה שלי - שהציבור המשרת בעם יגיד חלאס. באמת חלאס. דור חדש של מנהיגות. לא בעתיד. עכשיו. ממש עכשיו.

‏הלוואי ונמצא את עצמנו ממש בקרוב אם שני מליון איש ברחובות. מליון מצביעי קואליציה ומליון אופוזיציה.

‏יושבים ואומרים אמת - דור הפוליטיקאים הזה כשל. את המחיר, משלמים כולנו. לא ננוח יותר עד שהם יפנו את מקומם. כולם כולל כולם. תשחררו אותנו מהעמדות הפנים והמשחקים. יש לכם שתי אלטרנטיבות. או מלחמה על מלא - בכל העוצמה והכוח עד דגל לבן. או עסקה על מלא - אם שחרור של כלל החטופים לא משנה מה המחיר.

‏אם לא תבחרו באחת מהאופציות הללו - אנחנו לא ניתן לכם מנוח עד שתתפטרו ולצמיתות ותתנו למנהיגים צעירים וציוניים להוביל את המדינה הזו חזרה אל פסי הציונות.

‍

אתמול בכינו, צחקנו והתרגשנו בטקס הענקת ׳אות המעשה הציוני׳, בו הוקרנו את האנשים והנשים שהציונות בערה בליבם ובימים החשוכים ביותר של מדינת ישראל קמו ונחלצו להעמיד אותה שוב על הרגליים.

‍

הטקס היה מעבר לאירוע של אמירת תודה. זה היה מטען אדיר של תקווה, אחדות וציונות שהאנרגיה שלו מילאה את הנוכחים באולם בכוחות חדשים.

אנחנו רוצים לומר תודה ענקית לכל מי שהגיע, עמד על הבמה, ישב ביציע או עמל מאחורי הקלעים.

תודה לחברי ועדת הפרס - אפרת דאום, הרב בני קלמנזון, ורד ליבשטיין ומתן יפה.

תודה לאמי פלמור ואל"מ אשר בנישתי שכיבדו בדברי ברכה.

תודה ללי דרעי, אישה שהיא השראה ציונית, שהנחתה את האירוע.

ותודה אחרונה וראשונה לכל הזוכים. ובמילותיו של מתן יפה אמש על הבמה:

״ברגעי החושך של עם ישראל קמו אנשים שעשו מעשה ועשו אותו בהתמדה ובמסירות נפש. טקס אות המעשה הציוני הזה נועד כדי לאפשר לכל אלו שרגילים להיות בצד הנותן להיות ולו רק לערב אחד בצד המקבל״

בקטגוריית סיוע לחיילי צה"ל אנשי ונשות מילואים ובני משפחותיהם:

מעגל ישראלי, שישניצל - ניר גלים, פרויקט משפחה למשפחה, לביאות פסגת זאב.

בקטגוריית יוזמות בנגב ובגליל:

תנועת הננו, עתיד לעוטף, ממגנים את הגנים - ניצוצות לחיים, בית המתנדב.

בקטגוריית סיוע למפונים:

הצוות הצפוני, חמ"ל מפונים למען מפונים, חמ"ל אוריאל אופק 2 הרצליה, חזית הבית, לזרוע אור.

בקטגוריית חוסן ושיקום:

ואהבת, שבע פלוס - מעגלים של תקווה, המקום, חמ"ל מוסיקה, מרכז ניב ניראל.

זוכות 'אות המתנדב הציוני' לשנת 2025:

אפרת זנטון וגניה ארליך צוהר.

לצפייה ביוזמות הזוכות >> https://otisrael.co.il/winners/

ניפגש בעתיד בכל הצמתים של העשיה הציונית. יחד נהפוך את ישראל לבית בטוח ומשגשג מאי פעם. תודה!

העסקה חייבת להתבצע – אבל לא היינו צריכים להגיע אליה. לוחמי המילואים דורשים הכרעה ולא ניהול משברים. החובה המוסרית להשיב את החטופים הביתה ברורה, אך הכישלון של ההנהגה הנוכחית אינו גזירת גורל. הגיע הזמן לפעול אחרת – ולנצח.

‍

אנו מחבקים את משפחות החטופים. אנו שמחים על כל חטופה וחטוף שישובו לחיק משפחותיהם. אנו כואבים ומודאגים על כל חטוף שלא ישוחרר בעיסקה הנוכחית.

את העיסקה הזאת חייבים לבצע כעת! אבל אל העיסקה הגרועה הזאת לא היינו חייבים להגיע מלכתחילה.

אנו לוחמי המילואים נתנו לממשלת ישראל ולצה"ל צ'ק פתוח, גם במחיר חיינו, להפעיל לחץ מאסיבי על חמאס, להכריעו ולשנות את המציאות בעזה מהיסוד.

לחנוק את חמאס ולפעול בכל מקום שיידרש כדי להשיב את החטופים כאשר האויב מתחנן על ברכיו.

בשנה האחרונה לא הופעל הלחץ הצבאי הדרוש, לא נבנתה אלטרנטיבה שלטונית ברצועה וממשלת ישראל המשיכה להכניס סיוע הומניטרי שהיווה מכונת הנשמה לאויבנו.

כשזו דרך הפעולה, אין פלא כי הגענו למו"מ אל מול השטן החמאסי ועוזריו. אין פלא שאנו נדרשים לשלם מחיר כבד מאוד כדי להשיב את אחיותינו ואחינו מהשבי כשאויבנו עודם על הרגליים.

בנקודת השפל הזאת, משכשלה ההנהגה המדינית והצבאית להביא אותנו להכרעה והובילה אותנו למשפט שלמה כואב וקשה - מוטלית עלינו החובה המוסרית להשיב אותם הביתה גם במחיר הכבד הזה ויפה שעה אחת קודם.

אך שיהיה ברור - זו לא היתה גזירת גורל. וגם הדרך שבה נפעל מעתה ואילך איננה גזירת גורל.

ההנהגה הנוכחית הכזיבה. בניגוד לעם הזה היא אינה רוצה או יכולה לנצח ולתקן. והיא איבדה את הלגיטימציה שלה להוביל אותנו בהמשך הדרך לביטחון ושגשוג.

בימים הקרובים נביט אחד לשני בעיניים. נתרגש, נכאב ונאמין שיש בנו את הכוח להשיב את החטופים הביתה ולהשלים את המשימה של מיגור אויבנו אחת ולתמיד.

ההכרעה עוד לפנינו.

‍

האיום המשפטי הבינלאומי על החיילם מדאיג , אך למדינת ישראל יש כלים להתמודד גם בחזית הזו • ההצלחה תלויה בהתנהלות צה"ל והחיילים בשטח, בניית חזית דיפלומטית בינלאומית, וחיזוק ההגנה המשפטית

‍

אנו עדים להסלמה בזירה המשפטיתהבינלאומית באמצעות השימוש המניפולטיבי שעושים ארגוני טרור בזירההמשפטית נגד חיילי צה״ל ככליללחץ פוליטי. זאת, לאחר שבית הדין בהאג פעל נגד בכירי ממשל ישראלים ואף קציניםבכירים בצה״ל שעשויים להיות מואשמים בפשעי מלחמה, לכאורה.

מדובר באיום מורכב ולא רק בזירההמשפטית, אלא גם בזירה ההסברתית והדיפלומטית, ובעיקר המוראלית, שכן המציאות בהחיילי צה״ל צריכים לחשוש מלהסתובב בעולם שמה יעצרו ויואשמו בפשעי מלחמה, יוצרתאיום תודעתי - והיא מציאות בלתי מתקבלת על הדעת.

חיילי צה”ל המגנים על אזרחי מדינת ישראלמפני ארגוני טרור, מוצגים באופן מעוות כמי שמבצעים עבירות נגד החוק הבינלאומי והםחייבים להרגיש את הגב החזק של מדינת ישראל. בכדי לגדוע את התופעה הזו באיבה,המדינה, על כלל משרדיה, גופיה הדיפלומטיים והמשפטיים וצה״ל, חייבים לפעול בשלושחזיתות בו זמנית: התנהלות צה"ל והחיילים בשטח, בניית חזית דיפלומטיתבינלאומית, וחיזוק ההגנה המשפטית.

החזית הצה״לית: להקפיד על משמעת

התנהלות אחראית, הקפדה על המשמעת ותיעודשיטתי של הראיות למול האיום המשפטי, צה”ל חייב להמשיך לפעול בהתאם לערכים הגבוהיםשעליהם התחנך ועליהם הוא מקפיד. צה"ל הוא צבא מוסרי. נקודה. זו לא קלישאה אלאעובדה על יכול להעיד כל חייל ומפקד. תופעות שוליים - כשמן כן הן - בשוליים.

אחר שאמרנו זאת, על צה"ל לפעוללחיזוק ההיערכות המשפטית שלו, דוחות מפורטים ותחקירים בזמן אמת, לצד תיעוד שוטף שלנתונים ופעולות מבצעיות באמצעות אמצעי וידאו. תיעוד זה אינו רק אמצעי להפקת לקחים,אלא משמש גם כהגנה משפטית וראיות עבור חיילים במקרה של תביעות בינלאומיות.

עשרות אלפי חיילים מילואים של צה״ל פעלובעזה ולבנון והפגינו מקצועיות גבוהה ומשמעת. לצערנו חלק מהלוחמים העלו סרטוניםותיעודים לרשתות החברתיות ואלו כעת עלולות לשמש כראיות נגדם לגופים עוינים שמחפשיםאותם.

לכן, על צה״ל להמשיך ולהטמיע בקרבחייליו בסדיר ומילואים את ההבנה כי כל פעולה בשדה הקרב עשויה להיבחן בזירה המשפטיתהבינלאומית. יש להקפיד על משמעת גבוהה בכל הנוגע לתרבות העלאת התכנים ותיעודיםהאישיים ברשתות החברתיות.

נוסף על כך, על צה"ל לטפל בחריגותשבשוליים באופן מהיר וחד, צעדים אלה יוכיחו שצה”ל כמערכת מסוגל להתמודד עם סוגיותמורכבות באופן עצמאי, תוך חיזוק אמון הציבור וצמצום אתגרי ההסברה מול הקהילההבינלאומית הביקורתית והעוינת.

אחר שאמרנו זאת, על צה"ל לפעוללחיזוק ההיערכות המשפטית שלו, דוחות מפורטים ותחקירים בזמן אמת, לצד תיעוד שוטף שלנתונים ופעולות מבצעיות באמצעות אמצעי וידאו. תיעוד זה אינו רק אמצעי להפקת לקחים,אלא משמש גם כהגנה משפטית וראיות עבור חיילים במקרה של תביעות בינלאומיות.

החזית הדיפלומטית: יצירת בריתות ותגובה אגרסיבית

ההחלטה המסתמנת של הנשיא דונאלד טראמפוהממשל הנכנס בארצות הברית לפעול נגד בית הדין בהאג ולהטיל עליו סנקציות, מספקתהזדמנות חשובה ביותר לישראל להרחיב את מאמציה הדיפלומטיים. יש למנף את זה ולפעולליצירת קואליציה רחבה של מדינות התומכות בזכותה של ישראל להגן על עצמה ובזכותם שלחייליה להימנע מהעמדה לדין מוטה ופוליטי.

לנו, הישראלים והחיילים שלחמו בעזהובלבנון בסדיר ומילואים, ברור שמדובר בניסיון להפוך את המוסריות הישראלית לנשקנגדה. דרך פעילות ממוקדת באו”ם, בפרלמנטים של מדינות ידידות ובתקשורת העולמית,ישראל צריכה ויכולה לשכנע מדינות נוספות לתמוך בה ולצמצם את הלגיטימציה של ביתהדין בהאג.

זה המקום בו על המותקף להפוך לתוקף; עלישראל לחזק את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ולא לחשוש לקדם יוזמות משותפות שיבטיחוסנקציות על מדינות או גופים המשתמשים במערכת המשפט ככלי פוליטי.

החזית המשפטית: חיזוק ההגנה המערכתית

במקביל למאמצים בחזית הדיפלומטית, ישלפעול לחיזוק המענה המשפטי שמדינת ישראל מעניקה לחייליה. המוצר הראשון שנדרש הואקרן משפטית לאומית שתממן את ההגנה על חיילים הנמצאים תחת מתקפה משפטית ושתאפשרליווי צמוד של מומחים משפטיים מהשורה הראשונה, הן בישראל והן בזירה הבינלאומיתובהסברה לחיילי צה״ל כיצד עליהם לנהוג במציאות המאיימת שנוצרה, בתקווה שהיא זמנית.

שנית, גם כאן יש מקום וצורך לעבורלהתקפה; יש להשקיע בהגנה יזומה – הגשת תביעות נגדיות ועתירות משפטיות שמדגישות אתאחריותם של ארגוני הטרור לפשעי מלחמה. גישה זו תסיט את הדיון לעבר המעשים האמיתייםשל הצד השני ותציג את מורכבות המצב הביטחוני שבו פועלת ישראל.

שלישית, קידום חקיקה שתגן על חיילי צה”למפני העמדה לדין במדינות זרות ותפגע בארגונים שפועלים נגד חיילי צה"ל (איסורקבלת תרומות מתורמים של ארגונים אלו היא אחת האפשרויות). אפשרי שחקיקה כזו תוכלליצור שכבת הגנה נוספת, במיוחד במצבים שבהם אזרחים ישראלים נחשפים לאיומים בעתנסיעותיהם לחו”ל.

כקצין שלחם בעזה ובלבנון ושרת במילואיםמעל 400 ימים מתחילת מלחמת "חרבות ברזל" אני מצפה שמדינת ישראל תדאגשהדבר האחרון שחיילי צה״ל יחששו לגביו בעת טיול בריו, בפריז או בלונדון הוא להיעצרולהיות מואשם בפשעי מלחמה.

האיום המשפטי על חיילי צה”ל דורש מענהאסטרטגי ושילוב כוחות, וההתמודדות חייבת לבוא בדמות חבילה רב-מערכתית: חיזוקהמודעות בקרב החיילים, בניית חזית דיפלומטית רחבה, ושיפור מערך ההגנה המשפטית.הפעולה האמריקנית נגד בית הדין בהאג מהווה צעד בהחלט חיובי ומעודד, אך המאבק אינויכול להישען רק על תמיכת מדינות אחרות. על ישראל ליזום ולהוביל את המאבק בעצמה,להגן על חייליה ולהבטיח שהם יוכלו להמשיך למלא את תפקידם מתוך תחושת ביטחון וגאווה.

עו״ד יצחק יגליק - לשעבר פרקליטמחלקת הבג״צים, רב-סרן במיל׳ בחטיבת הקומנדו וממקימי תנועת "אל הדגל"שפועלת בימים אלה לסייע לאנשי המילואים למצות את זכויותיהם הכלכליות והמשפטיות.

פורסם ב: ישראל היום, 5/1/2025

https://www.israelhayom.co.il/news/law/article/1709530

תמונה: צילום דובר צה"ל

‍

הברית של העם והארץ מחייבת את כולנו. אסור שהפוליטיקה תשחית את ערכי הערבות ההדדית. הגיע הזמן לגיוס חובה לכל אזרח, ללא הבדל – צבאי או לאומי, חילוני או חרדי. זה הזמן לעמוד לצד אחינו ולהתגייס למען המדינה.

‍

איך הגענו למצב בו הימין הישראלי, הצד הניצי שחותר לניצחון מוחלט, נאבק כעת נגד הרחבת מעגל גיוס החובה, כאשר יריביו הפוליטיים בעד? התשובות לוקחות אותנו תמיד לברית הימין והחרדים. בריתות הן נשק עוצמתי מאוד. הן יכולות לגרום למחנה פוליטית לפעול הפוך מהד.נ.א. שלו. בעצם, זו בדיוק המטרה שלהן. איפה שתמצא ברית, תמצא מישהו פועל כביכול נגד עצמו. החל מברית מילה, אירוע לא בהכרח נעים, דרך המונוגמיה שבברית הנישואים ועד בריתות איזוריות בעת מלחמה. לא כל הסכם סחר או דיל, הוא ברית. ברית פוגשת אותך כשלא נוח לך. כמו דיאטה, כושר או יראת שמים. לשים מחסום לעצמך, ליצור מרחב סגור שמשהו יכול להתפתח בו. המושג "ברית דמים" מעביר את המסר הזה מצוין. לכן אולי בעברית ברית לא עושים, ברית כורתים. אלוהים כורת ברית עם אברהם, בפרשת השבוע שלנו. "ברית לאמור – לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ברית שעבור אברהם כוללת מחיר גדול: בניו יגלו למצרים למאות שנים של זרות וסבל. אלוהים יודע היטב מה הוא עושה בספר בראשית. המחיר הכבד של גלות למצרים הוא חלק בלתי נפרד מהחיבור הנשמתי בין ישראל לבין ארץ ישראל. ישראל אינה נוף ילדות מקרי. ישראל היא שאיפה והגשמה. ישנה ברית מדממת בין ישראל לבין ארצו. לכן נכתב עליה בתלמוד: "ארץ ישראל נקנית בייסורים". הברית הזאת נחתמת בזיכרון הקולקטיבי ובספר הספרים. בזכות הברית הזו זכרנו את הארץ אחרי אלפיים שנה בלעדיה.

כמו שכל ישראלי יודע, מדינת ישראל הוקמה מתוך האפר והדם. וגם כעת, אנחנו נמצאים בפרק כואב במיוחד של הברית הזאת. כבנים לעם הגולה, הנרדף, הכואב, מספר הסיפורים – הברית היא מרכיב מרכזי בחיינו כיהודים. במקורות, התורה מכונה "ברית" ויהודים מכונים "בני ברית". הפרת ברית נחשבת לחטא חמור במיוחד. מה שחתמת עליו בדמך, לעולם אל תפר. הברית הזאת היא לא רק עם הארץ ועם אלוהים, היא גם בינינו. ברית אחים, "כל ישראל ערבים זה לזה". ערבות היא אותה עמדה, בה אתה מוכן ומזומן לשם מחיר עבור בן בריתך. הדם שנשפך כאן העיר בעוצמה אדירה את הברית שלנו עם הארץ, עם ייעודנו כעם וגם את הברית בתוכנו, בינינו. עם מי אתה כורת ברית? זו בעצם שאלת השאלות. ברית לבדה לא מספיקה. הברית אותה אתה כורת, מלמדת עליך מעל הכל, מה סדר העדיפויות שלך: מה תקריב למען מה. הברית שאנחנו חווים עכשיו בשיא עוצמתה היא הברית בה אנחנו מקריבים את חיינו, את חיי המשפחה, את הפרנסה, את החירות – עבור העם והארץ. זה סדר עדיפויות כואב ומצמרר. סדר קדימויות. שלום עמי וארצי לפני שלומי. זוהי ברית. ממש כמו שההתגייסות המוחלטת להכרעת האויב היא ברית מקודשת, כך גם ההשתמטות ממנה היא הפרת ברית. היא מעשה של קריעה מזעזעת, בלי נתפסת, של הקשר הקרוב ביותר. וכעת, מעל ראשנו, בכנסת ישראל, מקדשים ברית אחת על פני האחרת: את ברית הימין-חרדים, על פני הברית בין העם היהודי לאחיו שבצרה ולארצו. את הברית הזמנית, הפוליטית, הארעית והחילונית (במובן הלא-קדוש) על פני ברית נצח שטבועה בנשמתנו, בהיסטוריה שלנו, בדמנו. זה ליקוי מאורות בלתי נתפס, שעם בני הברית עומד נגדו בתמיהה מוחלטת. איך הפוליטיקה השחיתה את הנציגים שלנו, עד כדי כך? כל אחד מאיתנו הוא חלק מהברית של העם והארץ. עם, בסופו של דבר, מורכב מאנשים. וזו האחריות שלנו, לשמוע את הארץ זועקת, את אחינו השכולים והחטופים זועקים, ולהרגיש את הברית בוערת בנו וקוראת לנו לעזוב הכל ולהתגייס למענם. זה הקול שקרא לי ולאחיי לצאת למילואים, וזה קול שחובה על כולנו לשמוע. קולה של הברית. כולנו נקראים אל הדגל. כל בני הברית. מדינת ישראל, שהיא הבית שלנו, חייבת לקחת לידיה את חובת הגיוס ולהחיל אותה על כל אזרח ואזרחית במדינה. בין אם זה שירות צבאי או לאומי, בין אם זה אזרח חילוני, חרדי או ערבי, בין אם זה ביחידה צבאית כללית או ביחידה חרדית, התפורה למידותיו של המשרת החרדי. יחד עם מנהיגים מתוך שירות המילואים כתבתי מתווה כזה, מתווה "אל הדגל". ואני רואה שליחות עליונה בלהחתים על המתווה הזה מקסימום מאזרחי ישראל, ולקדם אותו אל תוך ספר החוקים של מדינת ישראל. את הברית הזאת חייבים לשמור.

‍

פורסם בווינט 6/11/24

קישור לכתבה המקורית: https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14140115