חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
4/1/2026
דוד שרז
כשהקצוות צועקים מי לוקח אחריות על העתיד?

כשהקצוות צועקים מי לוקח אחריות על העתיד?

השבוע שוחחתי עם אנשים רבים גם מהחברה החרדית, כאלה שמעורבים עמוק בליבת סוגיית הגיוס ומובילים כוללים וקהילות גדולות וגם עם אנשים מתוך מערכת הביטחון, מארגוני המשרתים ומהכנסת.‏ולכולם יש הבנה אחת משותפת:‏❌החוק של ביסמוט הוא חוק לא טוב. הוא לא יעבור.ואם הוא כן יעבור בכנסת הוא ייפסל בבג״ץ.‏המשמעות ברורה, אנחנו עומדים בפתח של תקופה ארוכה מאוד, אולי שנה, עד אחרי הבחירות והקמת ממשלה חדשה, שבה לא יהיה גיוס משמעותי נוסף דרך חקיקה, לא הוראות שעה, לא פתרונות זמניים, ולא מענה אמיתי לצרכים הדחופים של מערכת הביטחון.‏ובמקביל, גם עולם הישיבות והחברה החרדית במצוקה. בלי תקציבים, בלי ודאות, בלי אופק, ועם מתח הולך וגובר שמייצר בעיקר דבר אחד- הקשחת עמדות.‏הדיבור הופך קיצוני יותר, החומות מתגבהות, והמחיר משולם על ידי הציבור המשרת, הציבור החרדי ועל ידי מדינת ישראל כולה.‏יש מי שאומר שהחברה החרדית נמצאת היום בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלה אי פעם וזה הזמן ללחוץ עוד יותר חזק. אם לא נטפל בחוסר ההשתתפות החרדית עכשיו, המדינה לא תחזיק עוד 20 שנה לא כלכלית, לא חברתית, לא ביטחונית, וגם לא מוסרית.‏ומנגד, יש קולות בצד החרדי שאומרים‏״אנחנו מול גזירות שמד. צריך לעמוד הכי חזק. עברנו את זה בגלויות, עברנו את זה ברדיפות ונעבור גם את זה.״‏שני הקולות האלה, משני הצדדים, הם קולות של חורבן.‏אלה קולות שלא באים לפתור בעיות, אלא מוכנים לשלם מחירים כבדים מאוד כדי לא לפתור.‏קולות שמובילים למסלול התנגשות, מסלול קצה, מסלול שמסוכן למדינת ישראל.‏ולמולם קיימים גם קולות אחרים.‏קולות פרגמטיים, ענייניים, ציוניים.‏קולות של אנשים שלוקחים אחריות:‏אחריות על צורכי הביטחון והצורך בעוד סד״כ.‏אחריות על חיבור, תיקון וריפוי החברה הישראלית.‏ואחריות גם על עולם התורה, כי הוא חלק עמוק מהזהות שלנו, והוא קריטי לסיפור היהודי והציוני.‏אבל איזה עולם תורה?‏לא עולם תורה שרואה במדינת ישראל ״שלטון כופרים״ או פריץ זר. לא עולם של ״נמות ולא נתגייס״. ‏אלא עולם תורה שמבין שמדינת ישראל היא הבית של העם היהודי וכל יהודי מצווה לקחת חלק בהגנה ובבנין הבית. עולם שבו חרדים הם אזרחים שותפים:‏משרתים.‏מתפרנסים בכבוד.‏רוכשים השכלה.‏ולומדים תורה.‏וזו המשימה שלנו עכשיו. להפגיש את הכוחות המעשיים בחברה החרדית ובקרב כל מי שעוסק בפתרון בעיית הגיוס, ולהציע פתרון מיידי לבעיה ובניית גשר של אמון בין הצדדים שטיפסו גבוהה על העץ. אני עובד על זה ואעדכן בקרוב.

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

26/1/2026
מתן יפה
שובו של החטוף האחרון

שובו של החטוף האחרון

יש רגעים שבהם הלב נקרע.

רן גואילי, החטוף האחרון שהיה בעזה, שב הביתה. הידיעה שאף אחד לא נשאר מאחור, מביאה איתה שמחה גדולה של סיום פרק נורא בהיסטוריה של המדינה. אבל באותה נשימה ממש, גם כאב עצום על כך שהוא שב כחלל.

יש שמחה אמיתית בכך שהמשפחה יכולה סוף סוף להניח אבן על קבר ישראל, ולא לבכות מול תמונה.

ויש גם אמת כואבת שאי אפשר לטשטש בדבר מותו. אמת שמספרת סיפור על כשל עמוק, על מחיר כבד מדי ששולם לאורך זמן ארוך מדי, אמת שמכריחה אותנו להביט במראה ולשאול - לאן אנחנו הולכים מכאן.

המתח הזה בין השמחה לבין האבל הוא לב הסיפור הישראלי של התקופה הזו. עם שמסרב לוותר על אנשיו וכואב עד עומק העצמות את כל מי שלא שב לחיים.

שם בדיוק, נולדת גם האחריות שלנו כחברה וכמנהיגות וכדור - לא רק להתרגש מהרגע הזה, אלא לקחת ממנו מחויבות עמוקה לשינוי. לא רק לכאוב אלא לתקן.

לא רק לזכור, אלא לבנות מציאות שבה החוזה בין המדינה לאזרחיה, הוא קדוש באמת.

ברוך שובך הביתה רן.

יהי זכרך מצפן - שנהיה ראויים.

בתמונה - רן ב 7.10, אחרי שעות של לחימה בהם אמר ״אחריי״ והגן על המדינה.

לצפייה בפוסט
25/1/2026
דוד שרז
זה עובד במשפחה. זה חייב לעבוד גם בחברה הישראלית

זה עובד במשפחה. זה חייב לעבוד גם בחברה הישראלית

זה עובד בתוך המשפחה- זה יכול לעבוד בחברה הישראלית.

השנה קיבלנו קריאה להתייצב לכ-70 ימי מילואים.

לא שבועיים. לא ״עוד סבב״. שבעים יום.

אי אפשר לנהל ככה חיים. לא משפחה, לא עבודה, לא עסק. ואי אפשר לבנות כך את הביטחון של מדינת ישראל לאורך זמן. זה שוחק אנשים טובים, שובר משפחות, ומעמיס שוב ושוב על אותו ציבור קטן שכבר נושא בעול עד קצה היכולת.

ובמקביל, העובדות ידועות: חסרים לצה״ל כ-12 אלף חיילים. זה לא ויכוח אידיאולוגי. זו מציאות ביטחונית. והפער הזה לא ייסגר באמצעות עוד שחיקה של המילואים, ולא דרך חקיקה שמעמידה פנים שהיא פותרת משהו אבל כולה בלוף.

גם דבר נוסף ברור: מלחמת תרבות כוללת בין החברה החרדית לשאר החברה תעשה רק רע. היא לא תביא יותר חיילים, לא תחזק את הביטחון, ולא תבנה ישראל חזקה. היא רק תעמיק קרע.

ויש עוד משהו ברור: החברה החרדית חייבת להשתנות. ובמיוחד המנהיגות החרדית, זו שלא רואה במדינת ישראל בית שהיא חלק ממנו, תצטרך לשנות תקליט. במיוחד אחרי ההתבטאויות הגלויות על רמאות, על ניצול המערכת, ועל רכיבה חופשית על גבם של המשרתים. בבית משותף זה לא עובד ככה. במשפחה, אין דבר כזה מישהו ששם רגליים על שולחן השבת ולא מפנה את הצלחת שלו. אם זה היה קורה בבית היינו אומרים לו אנחנו אוהבים אותך, אתה אח שלנו, אבל עד כאן.

מול כל זה מקודמת חקיקה שברור לכולם שלא תעבור. לא בכנסת, לא בבג״ץ, ובעיקר לא במבחן המציאות. והיא גם לא פותרת את הבעיות האמיתיות. לא את צורכי הביטחון, ולא את השבר החברתי.

אחרי המון עבודה מאחורי הקלעים עם הרב לייבל, האדמור מקרלין וגורמים נוספים בחברה החרדית אני בטוח היום שיש פתרון. לא מושלם, אבל נכון. והוא חייב להתבסס על כמה עקרונות ברורים:

ראשית אחריות אישית.

לא הסדרים מגזריים ולא קומבינות מוסדיות. כל אזרח נבחן כפרט. הזכויות, החובות, התקציבים והסנקציות חלים על האדם עצמו. זה צודק, זה שוויוני, וזה גם הדבר היחיד שעובד לאורך זמן .

שנית לימוד תורה כשליחות, לא כמסלול מילוט.

מי שבאמת מתמסר ללימוד תורה במסירות נפש צריך להיות מסוגל לעשות זאת. אבל זה חייב להיות חריג, עם סטנדרט גבוה, שעות לימוד מלאות, נוכחות יומיומית, פיקוח הדוק, כולל בקרה ביומטרית על כניסה ויציאה מהישיבות, ואכיפה אמיתית. לימוד תורה לא יכול לשמש פטור כללי משירות .

שלישית כסף לא עובר למוסדות, אלא לאדם.

כל תקצוב, אם קיים, עובר ישירות ללומד. לא לישיבות, לא למנגנונים. כך מונעים אינטרסים, ניפוחים ורמאויות, ומחזירים אחריות אישית.

רביעית אפס סובלנות לרמאות.

מי שמשקר, מי שמצהיר שקר, מי שעוקף, משלם מחיר כבד: קנסות, שלילת הטבות, סגירת מוסדות. בלי קריצות ובלי הנחות. אחרת שום חוק לא שווה כלום.

ולבסוף כל השאר משרתים.

שירות צבאי קודם כול. ומי שבוחר שלא לשרת בוחר גם לשלם מחיר כלכלי וחברתי כבד. לא כעונש, אלא כהשלכה טבעית של אחריות.

אני כותב את זה מתוך המילואים, מתוך המלחמה, ומתוך היכרות עמוקה עם המורכבות מבפנים אחרי עשור של עשיה בחברה החרדית ושנתיים של מאבק למען הגדלת הסד״כ וגיוס של כולם. ברור לי שיש אנשים רציניים מכל הצדדים שמבינים שזה הכיוון. השאלה היא מי מוכן להפסיק להשתמש בגיוס ככלי ניגוח, ולהתחיל להתנהג כמו מי שאחראים על משפחה.

לצפייה בפוסט
12/1/2026
יצחקי גליק
ועדת חקירה ממלכתית עכשיו

ועדת חקירה ממלכתית עכשיו

אנחנו צריכים חקירה.

ועדת החקירה הפכה לויכוח המשך לרפורמה. למי מאמינים - לממשלה או בית המשפט. וזה ממש לא במקרה.

הדיון המקדים והמשני הזה דוחה את ביצוע החקירה. מי שמשלם את המחיר זו מדינת ישראל והמשפחות השכולות.

ועדת חקירה תפקידה להגיע לחקר האמת ולאפשר הפקת לקחים אמיתית בכל הדרגים. זו המטרה הבלעדית - ולא ניסיון להכריע בשאלה למי מאמינים.

בחוסר אחריות משווע כבר למעלה משנתיים שהממשלה לא עשתה צעד לחקור את הדברים, ועכשיו כשנגמרה המלחמה היא גוררת אותנו לוויכוח מי ימנה את החוקרים. סליחה. מי ימנה את מי שימנה את החוקרים (ע"ע ועדת קלנר).

עד שנגיע לשלב שבו חוקרים נאבד זמן יקר. זה טוב לה. זה מרחיק ממנה את המסקנות. זה מצופף את השורות ומחזיר את הויכוח "הישן והטוב" - למי אתה מאמין – לנשיא עמית או לראש הממשלה נתניהו?

האופוזיציה משחקת את המשחק ומנהלת את הויכוח  - מי ימנה – כנראה קו השבר הזה משרת גם אותה.

אי חקירת האירועים עד כה הוא אחד הפשעים החמורים. רק השבוע נפטר ממחלה רח"ט מחקר ב-7.10. הזכרון הוא דבר מתעתע ונראטיבים מתקבעים. מסמכים יכולים להיעלם או להשתנות (חלק מההזיה שבה אנו חיים). והסיכוי שנצליח לשחזר נכון את העובדות שבבסיס המחדל הולך וקטן.

חייבים לדלג על המשחק הפוליטי.

המחאה לחקירת האירועים צריכה להציג דרישה לחוקרים וסמכויות. לא לשאלה מי ימנה.

מחר צריך להניח נייר עם שמות וסמכויות. רשימה של חוקרים בעלי שם וקונצנזוס מתחום הביטחון, המשפט והציבור. ממש לא מעניין מי יניח את הרשימה. נבדוק שם שם עניינית.

אם יעמידו שמות מוטים בכוונה (ואני לא תמים הם יעמידו) - נפרק את מי שהציע ואת השם שהוצע במחאה משותפת.

פתאום כשזו תהיה המחאה והדרישה - נגלה שרפי בן שטרית ויזהר שי יכולים לעמוד יחד עם דדי שמחי וחגי לובר. (שאינני מטיל טיפת דופי בכנות כוונותיהם של מי מהארבעה ורצונם האמיתי לחקור).

האירועים חייבים להיחקר כדי להפיק לקחים. בואו נפסיק לרדוף אחרי הזנב של עצמנו בשאלה מי ימנה ונדבר על מי יחקור ומה סמכויותיו.

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!