חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
25/10/2025
יצחקי גליק
בבחירות הקרובות על המפלגות הציוניות לחזור לשרת ולקדם את הציונות

בבחירות הקרובות על המפלגות הציוניות לחזור לשרת ולקדם את הציונות

למה על הפח במשגב-עם מופיע הכיתוב "עיריית תל אביב"?

בקיץ האחרון נסעתי למשגב-עם לתצפית על אל-עדייסה.

בכפר הזה התרחש קרב קשה של החטיבה, ונפלו בו 6 לוחמי אגוז ויהל"ם: איתן אוסטר, הראל אטינגר, נועם ברזילי, אור מנצור, נזר איטקין ואיתי גיאת זכרונם לברכה.

את התצפית העביר לנו Omri Sofer  עמרי סופר קצין ששירת אתי 15 שנה במילואים ומפקד כיתת הכוננות בקיבוץ.

בבוקר שמחת תורה לפני שנתיים התכתבנו. אחרי הערכת מצב זריזה אישרתי לו להישאר בבית. כיתת הכוננות במשגב היתה הכוח הקדמי ביותר של צה"ל באותו אזור, ואיום הפלישה לקיבוץ היה ממשי.

לאחר התצפית סיירנו בקיבוץ.

"אז מה? החברים חזרו לקיבוץ?" שאלתי.

"תשמע. הקיבוץ היה נטוש עד סיום התמרון. מי כמוך יודע כמה הפגזות חטפנו. יש נזקים משמעותיים." ענה לי עמרי. "אבל 90% מחברי הקיבוץ חזרו והגיעו גם כמה חברים חדשים"

"מדהים. המדינה בתמונה?" שאלתי.

"איפה? הכל כאן זה חלוציות בעשר אצבעות של חבריי הקיבוץ ופילנתרופיה".

"תשמע קטע" הוא מספר.

בסיום התמרון עיריית תל אביב, החליטה לאמץ מספר ישובים בצפון.

אחד מהם הוא משגב-עם.

כחלק מהסיוע, היא תרמה פחים שלה, במקום אלה שנהרסו בהפגזות, עליהם היה מוטבע סמל העירייה.

לימים הגיע חבר כנסת לסיור במשגב. עומרי הראה לו את הפחים. חבר הכנסת פירגן. "נו. יפה מאוד. כל הכבוד לעיריית תל אביב".

עומרי שמעולם, גם בשירות המילואים, לא עצר את עצמו מלאמר אמת, ירה ישר: "אדוני זה ביזיון. אני אזרח מדינת ישראל, לא אזרח מדינת תל אביב. בנקודת הגבול הכי אסטרטגית המדינה היתה צריכה להשקיע בעצמה."

לאחר מכן סיפר לי איך שמאי ממשלתי העריך נזק לבית במיליון ש"ח, ואנשי מס רכוש הסכימו לתת רק 10% מהנזק. "כי זה מה יש, ושלא יתלוננו."

משגב-עם יושב בקצה רכס רמים. הוא שולט בצד הישראלי על עמק החולה, קרית שמונה, מטולה וישובי הגבול באופן מוחלט. בצד הלבנוני הוא צופה לכיוון ברך הליטני וכל הכפרים השיעים שמדרום לו.

אין ספק שברשימת נקודות ההתיישבות האסטרטגיות הוא בליגת העל.

לגור שם זו ציונות טהורה. איתמר מסוכנת בגלל הקירבה לשכם? הצחקתם אותי. נסו לגור 300 מטר משני כפרים שיעים חפורים ומחומשים היטב של כוחות רדואן - צבא מצויד, מתוחכם ומאומן פי כמה מארגוני הטרור ביו"ש.

תרחיש הייחוס ערב המלחמה היה פלישה וכיבוש של הישובים הסמוכים לגדר. וצה"ל ידע.

השבוע פורסם שתכנית שיקום עתירת תקציב לצפון תקועה בגלל מאבק בין שר האוצר סמוטריץ' ליו"ר וועדת הכספים מילביצקי.

אין לי מושג על מה הויכוח. והאמת שזה לא משנה. התוצאה היא שהישובים האלה, שגם ככה נלחמים בעור שיניהם, לא מקבלים את הכסף הנדרש לשיקום בגלל פוליטיקה קטנה.

בסוף. כדי שהפרויקט הציוני יתקיים וישגשג לא מספיק אזרחים נחושים. המנהיגות צריכה להחליט איפה היא משקיעה את המשאבים שלה. מה סדר היום שלה.

כרגע זמן רב מדי ומשאבים גדולים מדי של ראש הממשלה, שרים וועדות הכנסת מושקע בחוק שנועד לפטור עשרות אלפיי צעירים משירות בצה"ל בגלל אילוצים פוליטיים.

אנחנו כחברה חייבים לקבוע סדר עדיפות חדש. לדרוש הנהגה שמשקיעה זמן, משאבים פוליטיים ותקציבים במה שקריטי לביטחוננו וקיומה של המדינה.

עלינו לוודא שבבחירות הקרובות המפלגות הציוניות חוזרות לשרת ולקדם את הציונות.

במישור הזה משגב עם היא השקעה בטוחה והכרחית.

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

5/2/2026
יצחקי גליק
כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.

הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.

מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”

לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.

מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.

כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.

וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.

זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.

במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.

לצפייה בפוסט
5/2/2026
לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

מתווה הגיוס שלנו הוא מתווה ציוני, כולם כולל כולם- קואליציה ואופוזיציה מצופים לעמוד מאחוריו בלי להתבלבל ,לא משיקולים פוליטיים ולא משום דבר אחר בדרך. כי למרות שהבית הזה הוא בית פוליטי, הנושא הזה הוא קדוש

לצפייה בפוסט
3/2/2026
דוד שרז
לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

‏הדיון על פתיחת מעבר רפיח חושף נקודת עיוורון מאוד גדולה היום בשיח של הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, פתיחת מעבר רפיח היא חלק מקונטקסט. לפתוח את מעבר רפיח בעולם שבו השמדנו את חמאס ואנחנו מתנתקים לחלוטין מרצועת עזה ומהאחריות עליה, ודרך הפתיחה הזאת מעבירים את האחריות ההומניטרית ואת הקשר לעולם למצרים, יכולה להיות הישג. פתיחת מעבר רפיח בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו משאירים את חמאס על הרגליים ומאפשרים שליטה והשפעה של קטר, טורקיה ומצרים, היא כישלון.

‏ולכן הבדיקה היא לא אם לפתוח או לא לפתוח, אלא באיזו מציאות. אני רואה אנשי ימין שמתפתלים כדי להגן על מהלך שברור שאינו חלק מניצחון או הכרעה, ואני רואה אנשי שמאל שתוקפים אותו כאילו שהם לא היו עושים את אותו דבר לפני שנתיים. הציונות אומרת דבר פשוט. מי שמבקש להשמיד אותנו, לא מנהלים איתו תהליך. הולכים עד הסוף ומסירים את האיום.

‏אלא שהגענו לנקודה שבה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אבדות כבדות, ואובדן יכולת תמרון, השליטה וההשפעה הופקעו מידינו ועברו לידיים אמריקאיות ולמועצות שלום למיניהן. זה מסביר את המצב, אבל לא מצדיק אותו. היו נקודות בדרך שבהן היה צריך לפעול אחרת.

‏וכאן נכנסת גם אשליית הוועדה הטכנוקרטית. לקרוא לגוף כזה טכנוקרטי לא הופך אותו לניטרלי. זה אותו די אן איי של הרשפ, אותה תפיסה של רשות אחת ונשק אחד, ואותה שאיפה להחזיר שליטה פלסטינית הדרגתית בעזה. זו בדיוק הסיבה שחמאס מוכן למסור לכאורה את השלטון האזרחי. לא מתוך תבוסה, אלא כי המהלך הזה לא שומט ממנו את מנגנוני הכוח, אלא מאפשר השתלטות מדורגת מבפנים. פתיחת רפיח והכנסת הוועדה נתפסות אצל חמאס והרשפ כצעד שמסמן סיום מלחמה ומקעקע את הישגי הלחימה.

‏הנקודה הראשונה שבה היה צריך לפעול אחרת הייתה בשבעה באוקטובר. האמירה הייתה צריכה להיות שכל יום שבו חמאס לא משחרר את בני הערובה, ישראל כובשת עוד חצי קילומטר מרצועת עזה. לא כדי ליישב ולא כדי להתנחל, אלא כדי להעביר מסר חד. מי שתוקף אותנו כמו בשבעה באוקטובר משלם מחיר כבד ובלתי הפיך איפה שכואב לו. באדמה.

‏אני לא חושב שחמאס ושונאינו רואים כאן תבוסה. להפך. מבחינתם הם הצליחו לתרגם את השבעה באוקטובר להישג בינלאומי אדיר. לחץ עולמי, אופק למדינה פלסטינית, וחמאס שנשאר על הרגליים עם נשק בעזה. והדבר הזה מקומם אותי.

‏זה מה שקורה כשהולכים בדרך העקומה שמציעים לנו גם הימין הפוליטי וגם השמאל הפוליטי. לא לכאן ולא לשם. בלי הכרעה ובלי אחריות. ואם היינו הולכים מלכתחילה בדרך הציונית, הדרך של הסרת איום מוחלט והליכה עד הסוף, היינו יכולים לפתוח את מעבר רפיח כפתיחה של ניצחון. מהלך שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אחרי שחמאס מוכרע לחלוטין, ולא כוויתור שמלבישים עליו סיפור.

‏מעכשיו, נפרדים מהדרך הכושלת של הימין והשמאל. חוזרים לדרך הציונית

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!