.png)
צ'רלי קירק
לפני חצי שנה בערך ישבתי עם חבר והתווכחנו על פוליטיקה. הוא זרק לי פתאום את השם “צ’ארלי קירק”. אני מודה, לא הכרתי. נכנסתי לאינטרנט תוך כדי נסיעה רק כדי לבדוק מה הקטע, תכננתי לראות דקה ולסגור.
אבל במקום זה מצאתי את עצמי מבלה את המשך הנסיעה במעבר בין קטעים.
ופתאום קרה לי משהו מוזר, התחלתי ליהנות לשמוע מישהו שאני לא מסכים איתו על מלא נקודות.
עזבו רגע את הנושאים הספציפיים שלחלקם התחברתי מאוד וחלקם זעזעו אותי. עצם המהות של הדיון הציבורי הפתוח שמאפשר לשבור את תיבות התהודה - העיף אותי.
וגם, למען ההגינות, קיבלתי השראה מהדרך שבה הוא נשאר רגוע, מפירוק הטיעונים בקול רגוע, ובעיקר איך שהוא גרם לי לשמוע נרטיב אחר בלי להיבהל ממנו - זה היה שיעור ביציאה מהבועה.
ופה בדיוק אני מרגיש את האסון המתקרב ובא בעקב של אלו שכבר היו.
אנחנו כחברה, ובמיוחד בישראל עם האופי המזרח תיכוני, הפכנו להיות מכורים לעמדות שלנו.
אנחנו לא מתווכחים כדי ללמוד, אלא כדי לנצח.
מי שמנסה להקשיב באמת - מקניטים אותו משני הצדדים, כי הוא “בוגד במחנה” או “נכנע”.
והתוצאה היא שכל אחד רק מהדהד את עצמו, בלי חיכוך אמיתי, בלי צמיחה.
הרצח של צ’ארלי קירק הוא לא רק טרגדיה אישית. הוא סימן לאן מגיעים כששיח מפסיק להיות כלי של חיפוש אמת והופך לקרב הישרדות של זהויות.
הוא עלול להיות יריית הפתיחה לאירוע גדול בהרבה, שאני מפחד להעלות על הכתב איך הוא יכול להראות.
הלוואי שנלמד מזה לקח.
לא לעשות את חשבון נפש של הצד השני, אלא להתחיל לדאוג להיות בעצמנו אנשים טובים יותר, נדיבים יותר, קשובים יותר.
זה התיקון עולם הכי גדול שיש - וגם הוא בכלל לא פשוט.אז בואו נפסיק להטיף לאחרים מה הם צריכים להיות ולעשות, ונתחיל לעבוד על עצמנו.
צילום: מהרשת
.png)
