כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת
השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.
הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.
מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”
לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.
מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.
כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.
וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.
זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.
במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.
