חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
1/2/2026
יצחקי גליק
כשהמוסריות המערבית הופכת לקפסולת מוות

כשהמוסריות המערבית הופכת לקפסולת מוות

איך "מוסריות מערבית" הופכת לקפסולת מוות שמובילה לעשרות שנות טרור, מוות של מאות אלפים, ודיכוי אכזרי באיראן ובכל רחבי העולם.

"עשרת ימי הפאג'ר" - חג לאומי שמתחיל היום באיראן, לצד האפשרות למכה אמריקאית, הם הזדמנות מצוינת להבין למה והלקחים שאנחנו חייבים להפנים במלחמתנו בטרור.

ערב המהפכה האיסלאמית שלט באיראן השאה הפרסי. מלך - דיקטטור שהיה בן חסות של האמריקאים. הוא הנהיג ערכים מערביים וחילוניים, כולל קידום מעמד האישה, שהכעיסו את הציבור האיסלאמי באיראן.

לצד זאת שלטון השאה היה מושחת, ודיכא באכזריות לא מעטה את המתנגדים לו, שהגיעו גם מהאגף השיעי מוסלמי בהנהגת חומייני וגם מהמעמד הבינוני ומהשמאל הסוציאליסטי והחילוני.

ב- 1978 התחילו מחאות נרחבות בכל רחבי איראן. מוסלמים שיעים לצד קבוצות סוציאליסטיות וחילוניות, מחו יחד להפלת השלטון המושחת של השאה.

כשהמחאות החלו לצבור תאוצה ולאיים על השלטון, השאה ביקש לדכא אותן. נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, הפעיל לחץ כבד לשמור על סטנדרט מערבי של "זכויות אדם" במחאות, ולא לדכא אותן באופן אלים. לכאורה עמדה מוסרית מקובלת במערב, שמקדשת את חופש ההפגנה והמחאה, ואוסרת ירי על אזרחים.

התוצאה היתה נפילת שלטון השאה בינואר 1979. בראשון לפברואר 1979, נחת חומייני, מנהיג המהפכה האיסלאמית, באיראן. בתוך עשרה ימים תפס חומייני את השלטון והשלים את המהפכה האיסלאמית במדינה - אלו הם עשרת ימי הפאג'ר שנחגגים מאז כחג לאומי לציון המהפכה באיראן.

לא צריך להרחיב איך שלטון האייתוללות ומשמרות המהפכה הביאו טרור, דיכוי ומוות לעם האיראני ולעולם כולו. היום מציינים 47 שנים לאותה מהפכה ארורה. מהפכה שנולדה וניצלה, בין היתר, את המחשבה המערבית, שהערכים הדמוקרטיים והליברליים מתאימים לכל עם או אוכלוסייה קיצונית וברברית ככל שתהיה.

במבחן התוצאה, "המוסריות" של הנשיא קרטר הביאה לעליית הטרור, שגבה חיים וזרע מוות פי כמה משלטון השאה. שהוביל לדיכוי ושלילת זכויות אדם, נשים וילדים באיראן ובכל רחבי העולם. ובהקשר הישראלי, חיזק את חיזבאללה וחמאס שאחראיים לרצח של הכי הרבה יהודים וישראלים מאז השואה.

יש טוב ויש רע. יש חברות משכילות ומתקדמות שהערכים הדמוקרטיים מביאים להם רווחה, ויש חברות ותרבויות שאותם ערכים הם סם מוות עבורם ועבור העולם. על אותם חברות קיצוניות לעבור שינוי תרבותי, דתי ואידיאולוגי מרחיק לכת עד שנוכל לחלוק איתם את אותם ערכים דמוקרטיים.

את הלקח הזה אנחנו חייבים להפנים במלחמה שלנו בטרור, ובתפיסת הביטחון של ישראל. כשמנהלים מלחמה מול אויב ברברי ואכזרי שלא מכיר בערכים יהודיים ומערביים כאחד, ובז לחיי אדם, אי אפשר לעשות זאת עם ידיים קשורות, תחת סטנדרט מערבי טהרני. מי שמכפיף את הלחימה לכללי זכויות האדם, או "חותר" לשלום מתוך הנחה שהאויב רק מבקש רווחה, ימצא את האויב שלו מנצל את חולשתו ומתהפך עליו באכזריותו.

יפה בהקשר זה אימרת חז"ל ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

זאת חייבת להיות ההבנה הבסיסית אל מול העולם האכזר והברברי עמו אנחנו מתמודדים.

אין בכך אישור לברבריות, רצח לשם רצח, או מתן היתר לירי ללא הבחנה. ערך חיי אדם וטוהר הנשק הם חלק חשוב ברוח צה"ל. אבל אסור בשום פנים ואופן שערכים אלו יובילו לעיוות מוסרי ויערערו על הערך הראשון בין שווים - דבקות במשימה וחתירה לניצחון. ניצחון על הרוע המוחלט שעמו אנו מתמודדים בעל כורחנו, ואותו אנחנו חייבים להכריע עד תום.

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

5/2/2026
יצחקי גליק
כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.

הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.

מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”

לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.

מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.

כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.

וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.

זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.

במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.

לצפייה בפוסט
5/2/2026
לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

מתווה הגיוס שלנו הוא מתווה ציוני, כולם כולל כולם- קואליציה ואופוזיציה מצופים לעמוד מאחוריו בלי להתבלבל ,לא משיקולים פוליטיים ולא משום דבר אחר בדרך. כי למרות שהבית הזה הוא בית פוליטי, הנושא הזה הוא קדוש

לצפייה בפוסט
3/2/2026
דוד שרז
לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

‏הדיון על פתיחת מעבר רפיח חושף נקודת עיוורון מאוד גדולה היום בשיח של הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, פתיחת מעבר רפיח היא חלק מקונטקסט. לפתוח את מעבר רפיח בעולם שבו השמדנו את חמאס ואנחנו מתנתקים לחלוטין מרצועת עזה ומהאחריות עליה, ודרך הפתיחה הזאת מעבירים את האחריות ההומניטרית ואת הקשר לעולם למצרים, יכולה להיות הישג. פתיחת מעבר רפיח בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו משאירים את חמאס על הרגליים ומאפשרים שליטה והשפעה של קטר, טורקיה ומצרים, היא כישלון.

‏ולכן הבדיקה היא לא אם לפתוח או לא לפתוח, אלא באיזו מציאות. אני רואה אנשי ימין שמתפתלים כדי להגן על מהלך שברור שאינו חלק מניצחון או הכרעה, ואני רואה אנשי שמאל שתוקפים אותו כאילו שהם לא היו עושים את אותו דבר לפני שנתיים. הציונות אומרת דבר פשוט. מי שמבקש להשמיד אותנו, לא מנהלים איתו תהליך. הולכים עד הסוף ומסירים את האיום.

‏אלא שהגענו לנקודה שבה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אבדות כבדות, ואובדן יכולת תמרון, השליטה וההשפעה הופקעו מידינו ועברו לידיים אמריקאיות ולמועצות שלום למיניהן. זה מסביר את המצב, אבל לא מצדיק אותו. היו נקודות בדרך שבהן היה צריך לפעול אחרת.

‏וכאן נכנסת גם אשליית הוועדה הטכנוקרטית. לקרוא לגוף כזה טכנוקרטי לא הופך אותו לניטרלי. זה אותו די אן איי של הרשפ, אותה תפיסה של רשות אחת ונשק אחד, ואותה שאיפה להחזיר שליטה פלסטינית הדרגתית בעזה. זו בדיוק הסיבה שחמאס מוכן למסור לכאורה את השלטון האזרחי. לא מתוך תבוסה, אלא כי המהלך הזה לא שומט ממנו את מנגנוני הכוח, אלא מאפשר השתלטות מדורגת מבפנים. פתיחת רפיח והכנסת הוועדה נתפסות אצל חמאס והרשפ כצעד שמסמן סיום מלחמה ומקעקע את הישגי הלחימה.

‏הנקודה הראשונה שבה היה צריך לפעול אחרת הייתה בשבעה באוקטובר. האמירה הייתה צריכה להיות שכל יום שבו חמאס לא משחרר את בני הערובה, ישראל כובשת עוד חצי קילומטר מרצועת עזה. לא כדי ליישב ולא כדי להתנחל, אלא כדי להעביר מסר חד. מי שתוקף אותנו כמו בשבעה באוקטובר משלם מחיר כבד ובלתי הפיך איפה שכואב לו. באדמה.

‏אני לא חושב שחמאס ושונאינו רואים כאן תבוסה. להפך. מבחינתם הם הצליחו לתרגם את השבעה באוקטובר להישג בינלאומי אדיר. לחץ עולמי, אופק למדינה פלסטינית, וחמאס שנשאר על הרגליים עם נשק בעזה. והדבר הזה מקומם אותי.

‏זה מה שקורה כשהולכים בדרך העקומה שמציעים לנו גם הימין הפוליטי וגם השמאל הפוליטי. לא לכאן ולא לשם. בלי הכרעה ובלי אחריות. ואם היינו הולכים מלכתחילה בדרך הציונית, הדרך של הסרת איום מוחלט והליכה עד הסוף, היינו יכולים לפתוח את מעבר רפיח כפתיחה של ניצחון. מהלך שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אחרי שחמאס מוכרע לחלוטין, ולא כוויתור שמלבישים עליו סיפור.

‏מעכשיו, נפרדים מהדרך הכושלת של הימין והשמאל. חוזרים לדרך הציונית

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!