
הערך שנשכח אחרי ה-7 באוקטובר: אחריות
אחד הערכים המרכזיים שלומד כל לוחם בסיירת מטכ״ל הוא תחקיר אמת. זו היכולת להתבונן פנימה ולהגיד איפה טעיתי, איפה פספסתי, מה האחריות שלי. לא לזרוק אחריות, לא להתחמק, לא לנסח כתב הגנה. פשוט אמת. ובדיוק בגלל זה, כשקראתי בסוף השבוע את המסמך שנתניהו העביר למבקר המדינה על ה-7 באוקטובר, על הכשלים ועל הקונספציה שקדמה להם, התחושה שלי הייתה חריפה במיוחד. לא כי אין שם דברים נכונים. יש. כן, מערכת הביטחון הייתה שבויה בקונספציה. כן, קו המגע נפרץ והיו מלא כשלים ברמת השטח והפיקוד. כן, חמאס הפעיל הונאה עמוקה ומתמשכת והצליח לשכנע שהוא מחפש שקט בזמן שהוא נערך למלחמה. את זה צריך לומר. אבל ככל שמתקדמים במסמך מבינים שזה לא תחקיר אמת. זה ההפך מתחקיר אמת. זה לא מסמך של בירור אמת, זה כתב הגנה. אוסף קטעים וציטוטים שנבחרו בקפידה כדי לייצר נרטיב אחד ברור. כולם טעו, כולם נכשלו, חוץ מהקברניט. כפי שהעיר דורון קדוש, זה לא תחליף למתן תשובות אמיתיות בפני ועדת חקירה ממלכתית. זה ניסיון להחליף תהליך עמוק, ציבורי ומחייב במסמך שמסודר כך שיגן על אדם אחד. זה לא חקר אמת, זה ניהול גרסה. והבעיה העמוקה יותר היא לא עצם ההצבעה על כשלים של אחרים, אלא מה שאין שם. אין שם רגע אחד שבו ראש הממשלה אומר במפורש: ״זה קרה במשמרת שלי. אני אחראי. אני הייתי פה חמש עשרה שנה. ההחלטות האלה התקבלו תחת הנהגתי.״ כי הסיכון המחושב בפתק שסינוואר שלח לנתניהו הפך למדיניות. המזוודות מקטאר, ההכלה של חמאס, ההנחה שאפשר לקנות שקט בכסף ולהעדיף יציבות מדומה על פני הכרעה. זו הייתה אסטרטגיה שנתניהו הוביל, קידם והגן עליה לאורך שנים. זו לא טעות טקטית של דרג כזה או אחר. זו רוח המפקד. ובדיוק כאן המסמך מתרסק. במקום מנהיגות יש התחמקות. במקום לקיחת אחריות יש פיזור אשמה. במקום משפט אחד פשוט, ברור, בלי כוכביות ובלי אבלים, יש עשרות עמודים של אמרו לי, העריכו, המליצו. נתניהו לא רק נכשל כאן כמנהיג. הוא מפר ערך בסיסי שעליו הוא עצמו גדל כלוחם ומפקד, ושעליו גם אני גדלתי. ערך התחקיר. ערך האמת. ערך האחריות. זה לא עניין של ימין או שמאל. זה לא ויכוח אידיאולוגי. זה מבחן מנהיגות בסיסי. ומי שבורח מאחריות ברגע הכי קשה של המדינה, לא יכול לכתוב לעצמו היסטוריה חלופית ולצפות שנקבל אותה. למדינת ישראל מגיעה מנהיגות ראויה, ערכית ואחראית.


