חדשות אל הדגל

העסקה חייבת להתבצע – אבל לא היינו צריכים להגיע אליה. לוחמי המילואים דורשים הכרעה ולא ניהול משברים. החובה המוסרית להשיב את החטופים הביתה ברורה, אך הכישלון של ההנהגה הנוכחית אינו גזירת גורל. הגיע הזמן לפעול אחרת – ולנצח.

‍

אנו מחבקים את משפחות החטופים. אנו שמחים על כל חטופה וחטוף שישובו לחיק משפחותיהם. אנו כואבים ומודאגים על כל חטוף שלא ישוחרר בעיסקה הנוכחית.

את העיסקה הזאת חייבים לבצע כעת! אבל אל העיסקה הגרועה הזאת לא היינו חייבים להגיע מלכתחילה.

אנו לוחמי המילואים נתנו לממשלת ישראל ולצה"ל צ'ק פתוח, גם במחיר חיינו, להפעיל לחץ מאסיבי על חמאס, להכריעו ולשנות את המציאות בעזה מהיסוד.

לחנוק את חמאס ולפעול בכל מקום שיידרש כדי להשיב את החטופים כאשר האויב מתחנן על ברכיו.

בשנה האחרונה לא הופעל הלחץ הצבאי הדרוש, לא נבנתה אלטרנטיבה שלטונית ברצועה וממשלת ישראל המשיכה להכניס סיוע הומניטרי שהיווה מכונת הנשמה לאויבנו.

כשזו דרך הפעולה, אין פלא כי הגענו למו"מ אל מול השטן החמאסי ועוזריו. אין פלא שאנו נדרשים לשלם מחיר כבד מאוד כדי להשיב את אחיותינו ואחינו מהשבי כשאויבנו עודם על הרגליים.

בנקודת השפל הזאת, משכשלה ההנהגה המדינית והצבאית להביא אותנו להכרעה והובילה אותנו למשפט שלמה כואב וקשה - מוטלית עלינו החובה המוסרית להשיב אותם הביתה גם במחיר הכבד הזה ויפה שעה אחת קודם.

אך שיהיה ברור - זו לא היתה גזירת גורל. וגם הדרך שבה נפעל מעתה ואילך איננה גזירת גורל.

ההנהגה הנוכחית הכזיבה. בניגוד לעם הזה היא אינה רוצה או יכולה לנצח ולתקן. והיא איבדה את הלגיטימציה שלה להוביל אותנו בהמשך הדרך לביטחון ושגשוג.

בימים הקרובים נביט אחד לשני בעיניים. נתרגש, נכאב ונאמין שיש בנו את הכוח להשיב את החטופים הביתה ולהשלים את המשימה של מיגור אויבנו אחת ולתמיד.

ההכרעה עוד לפנינו.

‍

הברית של העם והארץ מחייבת את כולנו. אסור שהפוליטיקה תשחית את ערכי הערבות ההדדית. הגיע הזמן לגיוס חובה לכל אזרח, ללא הבדל – צבאי או לאומי, חילוני או חרדי. זה הזמן לעמוד לצד אחינו ולהתגייס למען המדינה.

‍

איך הגענו למצב בו הימין הישראלי, הצד הניצי שחותר לניצחון מוחלט, נאבק כעת נגד הרחבת מעגל גיוס החובה, כאשר יריביו הפוליטיים בעד? התשובות לוקחות אותנו תמיד לברית הימין והחרדים. בריתות הן נשק עוצמתי מאוד. הן יכולות לגרום למחנה פוליטית לפעול הפוך מהד.נ.א. שלו. בעצם, זו בדיוק המטרה שלהן. איפה שתמצא ברית, תמצא מישהו פועל כביכול נגד עצמו. החל מברית מילה, אירוע לא בהכרח נעים, דרך המונוגמיה שבברית הנישואים ועד בריתות איזוריות בעת מלחמה. לא כל הסכם סחר או דיל, הוא ברית. ברית פוגשת אותך כשלא נוח לך. כמו דיאטה, כושר או יראת שמים. לשים מחסום לעצמך, ליצור מרחב סגור שמשהו יכול להתפתח בו. המושג "ברית דמים" מעביר את המסר הזה מצוין. לכן אולי בעברית ברית לא עושים, ברית כורתים. אלוהים כורת ברית עם אברהם, בפרשת השבוע שלנו. "ברית לאמור – לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ברית שעבור אברהם כוללת מחיר גדול: בניו יגלו למצרים למאות שנים של זרות וסבל. אלוהים יודע היטב מה הוא עושה בספר בראשית. המחיר הכבד של גלות למצרים הוא חלק בלתי נפרד מהחיבור הנשמתי בין ישראל לבין ארץ ישראל. ישראל אינה נוף ילדות מקרי. ישראל היא שאיפה והגשמה. ישנה ברית מדממת בין ישראל לבין ארצו. לכן נכתב עליה בתלמוד: "ארץ ישראל נקנית בייסורים". הברית הזאת נחתמת בזיכרון הקולקטיבי ובספר הספרים. בזכות הברית הזו זכרנו את הארץ אחרי אלפיים שנה בלעדיה.

כמו שכל ישראלי יודע, מדינת ישראל הוקמה מתוך האפר והדם. וגם כעת, אנחנו נמצאים בפרק כואב במיוחד של הברית הזאת. כבנים לעם הגולה, הנרדף, הכואב, מספר הסיפורים – הברית היא מרכיב מרכזי בחיינו כיהודים. במקורות, התורה מכונה "ברית" ויהודים מכונים "בני ברית". הפרת ברית נחשבת לחטא חמור במיוחד. מה שחתמת עליו בדמך, לעולם אל תפר. הברית הזאת היא לא רק עם הארץ ועם אלוהים, היא גם בינינו. ברית אחים, "כל ישראל ערבים זה לזה". ערבות היא אותה עמדה, בה אתה מוכן ומזומן לשם מחיר עבור בן בריתך. הדם שנשפך כאן העיר בעוצמה אדירה את הברית שלנו עם הארץ, עם ייעודנו כעם וגם את הברית בתוכנו, בינינו. עם מי אתה כורת ברית? זו בעצם שאלת השאלות. ברית לבדה לא מספיקה. הברית אותה אתה כורת, מלמדת עליך מעל הכל, מה סדר העדיפויות שלך: מה תקריב למען מה. הברית שאנחנו חווים עכשיו בשיא עוצמתה היא הברית בה אנחנו מקריבים את חיינו, את חיי המשפחה, את הפרנסה, את החירות – עבור העם והארץ. זה סדר עדיפויות כואב ומצמרר. סדר קדימויות. שלום עמי וארצי לפני שלומי. זוהי ברית. ממש כמו שההתגייסות המוחלטת להכרעת האויב היא ברית מקודשת, כך גם ההשתמטות ממנה היא הפרת ברית. היא מעשה של קריעה מזעזעת, בלי נתפסת, של הקשר הקרוב ביותר. וכעת, מעל ראשנו, בכנסת ישראל, מקדשים ברית אחת על פני האחרת: את ברית הימין-חרדים, על פני הברית בין העם היהודי לאחיו שבצרה ולארצו. את הברית הזמנית, הפוליטית, הארעית והחילונית (במובן הלא-קדוש) על פני ברית נצח שטבועה בנשמתנו, בהיסטוריה שלנו, בדמנו. זה ליקוי מאורות בלתי נתפס, שעם בני הברית עומד נגדו בתמיהה מוחלטת. איך הפוליטיקה השחיתה את הנציגים שלנו, עד כדי כך? כל אחד מאיתנו הוא חלק מהברית של העם והארץ. עם, בסופו של דבר, מורכב מאנשים. וזו האחריות שלנו, לשמוע את הארץ זועקת, את אחינו השכולים והחטופים זועקים, ולהרגיש את הברית בוערת בנו וקוראת לנו לעזוב הכל ולהתגייס למענם. זה הקול שקרא לי ולאחיי לצאת למילואים, וזה קול שחובה על כולנו לשמוע. קולה של הברית. כולנו נקראים אל הדגל. כל בני הברית. מדינת ישראל, שהיא הבית שלנו, חייבת לקחת לידיה את חובת הגיוס ולהחיל אותה על כל אזרח ואזרחית במדינה. בין אם זה שירות צבאי או לאומי, בין אם זה אזרח חילוני, חרדי או ערבי, בין אם זה ביחידה צבאית כללית או ביחידה חרדית, התפורה למידותיו של המשרת החרדי. יחד עם מנהיגים מתוך שירות המילואים כתבתי מתווה כזה, מתווה "אל הדגל". ואני רואה שליחות עליונה בלהחתים על המתווה הזה מקסימום מאזרחי ישראל, ולקדם אותו אל תוך ספר החוקים של מדינת ישראל. את הברית הזאת חייבים לשמור.

‍

פורסם בווינט 6/11/24

קישור לכתבה המקורית: https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14140115

אתמול בכינו, צחקנו והתרגשנו בטקס הענקת ׳אות המעשה הציוני׳, בו הוקרנו את האנשים והנשים שהציונות בערה בליבם ובימים החשוכים ביותר של מדינת ישראל קמו ונחלצו להעמיד אותה שוב על הרגליים.

‍

הטקס היה מעבר לאירוע של אמירת תודה. זה היה מטען אדיר של תקווה, אחדות וציונות שהאנרגיה שלו מילאה את הנוכחים באולם בכוחות חדשים.

אנחנו רוצים לומר תודה ענקית לכל מי שהגיע, עמד על הבמה, ישב ביציע או עמל מאחורי הקלעים.

תודה לחברי ועדת הפרס - אפרת דאום, הרב בני קלמנזון, ורד ליבשטיין ומתן יפה.

תודה לאמי פלמור ואל"מ אשר בנישתי שכיבדו בדברי ברכה.

תודה ללי דרעי, אישה שהיא השראה ציונית, שהנחתה את האירוע.

ותודה אחרונה וראשונה לכל הזוכים. ובמילותיו של מתן יפה אמש על הבמה:

״ברגעי החושך של עם ישראל קמו אנשים שעשו מעשה ועשו אותו בהתמדה ובמסירות נפש. טקס אות המעשה הציוני הזה נועד כדי לאפשר לכל אלו שרגילים להיות בצד הנותן להיות ולו רק לערב אחד בצד המקבל״

בקטגוריית סיוע לחיילי צה"ל אנשי ונשות מילואים ובני משפחותיהם:

מעגל ישראלי, שישניצל - ניר גלים, פרויקט משפחה למשפחה, לביאות פסגת זאב.

בקטגוריית יוזמות בנגב ובגליל:

תנועת הננו, עתיד לעוטף, ממגנים את הגנים - ניצוצות לחיים, בית המתנדב.

בקטגוריית סיוע למפונים:

הצוות הצפוני, חמ"ל מפונים למען מפונים, חמ"ל אוריאל אופק 2 הרצליה, חזית הבית, לזרוע אור.

בקטגוריית חוסן ושיקום:

ואהבת, שבע פלוס - מעגלים של תקווה, המקום, חמ"ל מוסיקה, מרכז ניב ניראל.

זוכות 'אות המתנדב הציוני' לשנת 2025:

אפרת זנטון וגניה ארליך צוהר.

לצפייה ביוזמות הזוכות >> https://otisrael.co.il/winners/

ניפגש בעתיד בכל הצמתים של העשיה הציונית. יחד נהפוך את ישראל לבית בטוח ומשגשג מאי פעם. תודה!

‏כבר שנה שאנו עדים לכרוניקה ידועה מראש: ממשלת ישראל מכריזה "נפרק אותם וזהו", אך בפועל ממשיכה לגרור רגליים. אומרת "נצחון מוחלט" ביד אחד, וביד השניה - מוציאה את מרבית חטיבות המילואים מעזה (פברואר 24).‏ שרים בכירים יוצאים בהצהרות לוחמניות כנגד האויב, ופוגעים במאמץ המלחמתי על ידי מתן פטור של מגזר שלם מהשתתפות במאמץ המלחמתי.

‍

‏מדברים על מלחמת קיום, אבל חיים פוליטיקה.

‏בינתיים, החטופים ממשיכים למות והחברה הישראלית ממשיכה להתפרק.

‏אינני נביא, אבל ממשלה שגוררת רגליים כבר 16 חודשים שבהם הייתה לנו את מלוא הלגיטימציה לפעול להכרעה, לא תכריע גם בעוד 16 חודשים. וגם לא בעוד 16 שנים.

‏אל תטעו, אני בעד נצחון מוחלט. הכי בעד שיש.

‏שמח לעשות עוד 300 ימי מילואים כדי להביא אותו.

‏למען הסר ספק - אני אמשיך לשרת לא משנה מה. למען הסיכוי הקל ביותר שהשירות שלי יתרום ולו במקצת - להצלת חיי חטופים או חיילים.

‏אבל תנאי סף לנצחון זה שהעומדים בראש המדינה יתחפפו לנו מהעיניים. הם ימשיכו להגיד מלחמה בטלוויזיה ולעשות את המינימום ברצועה. אין לנו סיכוי כל עוד הם בראש.

‏ושאף אחד לא יטעה - זה לא שיש לי גרגר של אמון במנהיגי האופוזיציה. גם הם, לא מפספסים הזדמנות להחליש אותנו ולפרק אותנו ואין בי ספק שלא היו יודעים להוביל אותנו לחזור להיות אומה ציונית מנצחת.

‏התחושה הכי חזקה שלי כרגע שהיא שאין מדינה, וכל אחד יעשה כטוב בעניו. אנחנו כבר לא זוכרים איך נראית מנהיגות. הכל ספין על ספין על ספין.

‏העם חייב מנהיגות אחרת לגמרי. כזו שלא רק אומרת מלחמת קיום - אלא מתנהגת ככה.

‏אפשר לנצח.

‏אפשר להשיג את שתי מטרות המלחמה:

‏1. גיוס כללי של כולם כמו בתחילת הלחימה, ולא חטיבות בודדות לביצוע בט״ש.

‏2. ⁠כיבוש וטיהור הרצועה מצפונה ודחיסת כלל האוכלוסייה לכיוון הגבול המצרי - כל יום עוד חצי ק״מ.

‏3. ⁠עצירת הסיוע ההומניטרי.

‏4. ⁠תנאי אחד לסיום הלחימה - שחרור כלל החטופים כולם כולל כולם.

‏5. ⁠גיוס מיידי של 15,000 חרדים כדי לאפשר את הלחימה.

‏6. ⁠ממשלת אחדות כדי לאפשר הכרעה מוחלטת וגיהנום מוחלט על חמאס - ברוח טראמפ.

‏אבל אף אחד מאלו לא יקרה - אלא אם כן טראמפ יחליט לדחוף את הידיים שלו לבוץ (סבירות נמוכה). ‏ההערכה העצובה שלי היא שנמשיך לראות דשדוש, הצהרות ריקות, איומים ברשתות החברתיות ומציאות שוברת לב.

‏התקווה שלי - שהציבור המשרת בעם יגיד חלאס. באמת חלאס. דור חדש של מנהיגות. לא בעתיד. עכשיו. ממש עכשיו.

‏הלוואי ונמצא את עצמנו ממש בקרוב אם שני מליון איש ברחובות. מליון מצביעי קואליציה ומליון אופוזיציה.

‏יושבים ואומרים אמת - דור הפוליטיקאים הזה כשל. את המחיר, משלמים כולנו. לא ננוח יותר עד שהם יפנו את מקומם. כולם כולל כולם. תשחררו אותנו מהעמדות הפנים והמשחקים. יש לכם שתי אלטרנטיבות. או מלחמה על מלא - בכל העוצמה והכוח עד דגל לבן. או עסקה על מלא - אם שחרור של כלל החטופים לא משנה מה המחיר.

‏אם לא תבחרו באחת מהאופציות הללו - אנחנו לא ניתן לכם מנוח עד שתתפטרו ולצמיתות ותתנו למנהיגים צעירים וציוניים להוביל את המדינה הזו חזרה אל פסי הציונות.

‍