חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
7/5/2025
אלי מאירי
הרמטכ"ל גילה מנהיגות, הגיע הזמן שגם הממשלה

הרמטכ"ל גילה מנהיגות, הגיע הזמן שגם הממשלה

בעוד זמיר עשה את המעשה הציוני הנכון בהוצאת צווי גיוס למלש"בים חרדים, הממשלה ממשיכה להעדיף שיקולים פוליטיים צרים על חלוקת נטל שוויונית

ההנחיה שהעביר אתמול הרמטכ”ל, רב-אלוף אייל זמיר, לראש אגף כוח האדם להוציא עשרות אלפי צווי גיוס למועמדים לשירות ביטחון (מלש”בים) מהציבור החרדי היא החלטה אמיצה ותקדימית ועם זאת נחוצה ונדרשת. בערב שבו מדינת ישראל נכנסת לחודש ה-20 של מלחמת הקיום הנוכחית, ובעוד צה”ל מגייס שוב ושוב עשרות אלפי לוחמי מילואים - רבים מהם בפעם הרביעית, החמישית ואף השישית, אחרי מאות ימי שירות - לא ייתכן שחלקים אחרים באוכלוסייה ימשיכו ליהנות מפטור אוטומטי.

מדובר בצעד שאף רמטכ”ל לפניו לא נקט. וזה לא מפני שהמציאות הייתה שונה - אלא כי נדרשה כאן מנהיגות מסוג אחר. רמטכ”ל שמבין, כמי שגדל בטנק, מהי המשמעות של אחריות. מהי שותפות אמיתית. ומה המשקל של החלטות אמיצות דווקא בזמנים קשים.

במשך חודשים ארוכים, הממשלה בוחרת להסס, לדחות ולהעדיף שיקולים פוליטיים צרים על פני טובת המדינה. למעשה, רק בזכות מאבק עיקש של אנשי מילואים, משפחות שכולות ותנועות אנשי מילואים דוגמת “אל הדגל” - נמנע עד כה מעבר של חוק השתמטות מתריס שהיה מעמיק את הקרע החברתי ופוגע קשות באמון הציבור המשרת במערכות המדינה.

במקום שבו הממשלה נרתעת - פועל הרמטכ”ל ומפגין יוזמה ומנהיגות גם כשיש מי שמעדיף להימנע מקבלת החלטות שיש להן מחיר פוליטי. רמטכ״ל שמבין שלא ייתכן לשלוח אנשי מילואים לחרף את נפשם ובמקביל לפטור אוכלוסיות שלמות שכשירות לשירות סדיר זה לא הגיוני וזה לא מוסרי ובוחר בעשיית המעשה הציוני הנכון למען ביטחון ישראל - לגייס!

ועם זאת, ההנחיה שהועברה אתמול צריכה להיות רק תחילתו של מהלך שלם.

ביד אחת - לאפשר לכל צעיר חרדי שמתגייס לשמור על אורח חייו, ללמוד תורה ולהמשיך לקיים את אמונתו. צה”ל הוכיח לאורך השנים שהוא יודע ויכול לייצר מסגרות מותאמות, כשהכוונה נקייה והצורך ברור.

עלינו לחבק את המתגייסים החרדים ולתת להם את כל התמיכה שהם זקוקים לה. עבור רבים מהם יש רצון אמיתי להתגייס ולתרום את חלקם, וזאת לצד חשש אמיתי שלעיתים כרוך בכך גם מחיר בחיכוכים בבית מול המשפחה, הרבנים החרדים, והקהילה. על המדינה לצייד אותם בהכוונה, בתמיכה ובמסגרת שתשמור על אורח חייהם, ותאפשר להם להתגייס מתוך תחושת שותפות אמיתית, מבלי לפגוע בזהותם הדתית.

וביד השנייה - להחיל את מלוא הסנקציות האישיות על כל אזרח שמקבל צו גיוס ובוחר להשתמט. לא ייתכן שבמדינת ישראל, בוודאי לא בעיצומה של מלחמה, מי שפוגע ישירות בביטחון הלאומי ומשתמט יזכה להעלמת עין ממסדית ויהנה מעודף זכויות אזרחיות וכלכליות.

צה”ל אמון על המלחמה באויב מבחוץ. הממשלה אמונה על שמירת האמון מבפנים. את זה לא עושים בסיסמאות או בפוליטיקה קטנה, אלא בצעדים ברורים - ובראשם חקיקה מיידית של חוק גיוס שיבטיח שירות של כולם ולא יהפוך את ההשתמטות לפריבילגיה מגזרית.

נראה שהרמטכ״ל מגלה מנהיגות ועושה את חלקו בעניין הגיוס. עכשיו הגיע הזמן שגם הממשלה סוף כל סוף תעשה את זה.

סא״ל (במיל') אלי מאירי הוא ממייסדי תנועת ״אל הדגל״

קישור לפרסום המקורי: https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/17904670

בתמונה: הרמטכ"ל אייל זמיר, צילום: דובר צה"ל

#חוק_אל_הדגל #חוק_הגיוס #מנהיגות

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

5/2/2026
יצחקי גליק
כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.

הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.

מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”

לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.

מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.

כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.

וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.

זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.

במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.

לצפייה בפוסט
5/2/2026
לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

מתווה הגיוס שלנו הוא מתווה ציוני, כולם כולל כולם- קואליציה ואופוזיציה מצופים לעמוד מאחוריו בלי להתבלבל ,לא משיקולים פוליטיים ולא משום דבר אחר בדרך. כי למרות שהבית הזה הוא בית פוליטי, הנושא הזה הוא קדוש

לצפייה בפוסט
3/2/2026
דוד שרז
לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

‏הדיון על פתיחת מעבר רפיח חושף נקודת עיוורון מאוד גדולה היום בשיח של הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, פתיחת מעבר רפיח היא חלק מקונטקסט. לפתוח את מעבר רפיח בעולם שבו השמדנו את חמאס ואנחנו מתנתקים לחלוטין מרצועת עזה ומהאחריות עליה, ודרך הפתיחה הזאת מעבירים את האחריות ההומניטרית ואת הקשר לעולם למצרים, יכולה להיות הישג. פתיחת מעבר רפיח בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו משאירים את חמאס על הרגליים ומאפשרים שליטה והשפעה של קטר, טורקיה ומצרים, היא כישלון.

‏ולכן הבדיקה היא לא אם לפתוח או לא לפתוח, אלא באיזו מציאות. אני רואה אנשי ימין שמתפתלים כדי להגן על מהלך שברור שאינו חלק מניצחון או הכרעה, ואני רואה אנשי שמאל שתוקפים אותו כאילו שהם לא היו עושים את אותו דבר לפני שנתיים. הציונות אומרת דבר פשוט. מי שמבקש להשמיד אותנו, לא מנהלים איתו תהליך. הולכים עד הסוף ומסירים את האיום.

‏אלא שהגענו לנקודה שבה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אבדות כבדות, ואובדן יכולת תמרון, השליטה וההשפעה הופקעו מידינו ועברו לידיים אמריקאיות ולמועצות שלום למיניהן. זה מסביר את המצב, אבל לא מצדיק אותו. היו נקודות בדרך שבהן היה צריך לפעול אחרת.

‏וכאן נכנסת גם אשליית הוועדה הטכנוקרטית. לקרוא לגוף כזה טכנוקרטי לא הופך אותו לניטרלי. זה אותו די אן איי של הרשפ, אותה תפיסה של רשות אחת ונשק אחד, ואותה שאיפה להחזיר שליטה פלסטינית הדרגתית בעזה. זו בדיוק הסיבה שחמאס מוכן למסור לכאורה את השלטון האזרחי. לא מתוך תבוסה, אלא כי המהלך הזה לא שומט ממנו את מנגנוני הכוח, אלא מאפשר השתלטות מדורגת מבפנים. פתיחת רפיח והכנסת הוועדה נתפסות אצל חמאס והרשפ כצעד שמסמן סיום מלחמה ומקעקע את הישגי הלחימה.

‏הנקודה הראשונה שבה היה צריך לפעול אחרת הייתה בשבעה באוקטובר. האמירה הייתה צריכה להיות שכל יום שבו חמאס לא משחרר את בני הערובה, ישראל כובשת עוד חצי קילומטר מרצועת עזה. לא כדי ליישב ולא כדי להתנחל, אלא כדי להעביר מסר חד. מי שתוקף אותנו כמו בשבעה באוקטובר משלם מחיר כבד ובלתי הפיך איפה שכואב לו. באדמה.

‏אני לא חושב שחמאס ושונאינו רואים כאן תבוסה. להפך. מבחינתם הם הצליחו לתרגם את השבעה באוקטובר להישג בינלאומי אדיר. לחץ עולמי, אופק למדינה פלסטינית, וחמאס שנשאר על הרגליים עם נשק בעזה. והדבר הזה מקומם אותי.

‏זה מה שקורה כשהולכים בדרך העקומה שמציעים לנו גם הימין הפוליטי וגם השמאל הפוליטי. לא לכאן ולא לשם. בלי הכרעה ובלי אחריות. ואם היינו הולכים מלכתחילה בדרך הציונית, הדרך של הסרת איום מוחלט והליכה עד הסוף, היינו יכולים לפתוח את מעבר רפיח כפתיחה של ניצחון. מהלך שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אחרי שחמאס מוכרע לחלוטין, ולא כוויתור שמלבישים עליו סיפור.

‏מעכשיו, נפרדים מהדרך הכושלת של הימין והשמאל. חוזרים לדרך הציונית

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!