חדשות אל הדגל

‍

טוב, זה פוסט למטיבי לכת, למי שרוצה להבין את התשתית הרעיונית שמלווה אותי.

אני קורא עכשיו את ״לא בשם האל״ של הרביונתן זקס, ובמקביל האזנתי לערן שיר בגיקונומי, וחזרתי שוב לרעיונות של דאגלסמאריי וקן וילבר שאני הולך איתם כבר שנים, סביב מוסר, תרבויות, והדרך שבה האנושותמנסה להתקדם לאיזו אינטגרציה עמוקה יותר.

מה שמתחבר לי מתוך זה, וגם למה שקורה אצלנו עכשיו בישראל, הוא שדווקא כשהליברליזם הפרוגרסיבי מתעקש שאין אמת אחת ושאין טוב ורע מוחלטים, כשהוא מתנצל על עצם קיומו ומאבד את מה שמלכד את החברה, נוצר חלל ריק. התרבות מתפרקת לאינסוף נקודות מבט, הכול יחסי, הכול שווה.

‍

אז, כתגובה, מופיעה הדתיות הקנאית,שמחפשת להחזיר ודאות מוחלטת ומשמעות חדה, אבל לא פעם היא מתגלגלת לאלימות, לשנאה ולמלחמה בשם האל.

זקס מסביר שהאלימות הזו לא נובעת מהדתעצמה אלא מהחלל שנפער כשהכול נהיה יחסי. אבל הוא גם מציע שהפתרון הוא לא הקנאות, וגם לא הריק הליברלי.

‍
הפתרון הוא דרך שלישית: אמונה עמוקה, נוכחות של קדושה בחיים עצמם. לאו דווקא דתית, אלא אמונה באדם ובמה שאנחנו יכולים להיות.
הרעיון הזה הוא בו זמנית מה שמכונן מסגרת קהילתית וחברתית ומה שנבנה ומתקיים בתוכה.

‍

אני מסתכל על ישראל היום, על המתח בין הגישות, ומבין שהמשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת. כזו שיונקת מהשורשים היהודים שלנו ומתכתבת עם המציאות של היום. כזו שלא מתנצלת כל הזמן ולא נתקעת בעמדה של קורבן מול תוקפן, אבל גם לא מתגלגלת לקיצוניות ולשנאה. תשתית יציבה שאפשר לצעוד עליה ביחד כעם. שמחברת זהות ועומק עם חופש, חמלה, אחריות ואנושיות.

ובסוף, מבחינתי, התשובה היא פשוטה.

חיבור לנוכחות של קדושה. קדושה של חיים,קדושה של שלום.

‍

מציאות מטורללת.

מצד אחד קמפיין הרעבה שקרי שרבים בארץ ובתקשורת הישראלית המיינסטרימית הדהדו ושיתפו אתו פעולה. גדולי האנטישמים מחככים ידייהם בהנאה בנזק שגרמנו לעצמנו.

אנשים שזועקים על עסקה בכל מחיר להשבת החטופים טירפדו בלייקים ושיתופים של הקמפיין השקרי הזה עסקה שיכולה היתה להחזיר את אותם חטופים ממש.

זה חמאס אומר במו פיו. הצליח לו. אז הוא נסוג מהסכמות.

ומנהיגות חלשה באופוזיציה שלא מציבה שום מדיניות אלטרנטיבית שמתמודדת עם המציאות וצרכי הביטחון. רק נסיגה. עיסקה. לא משנה מה היא כוללת.

גם אם באופן חסר תקדים דורשים נסיגה משטח תמורת שחרור חטופים. ויתור על כל ההישגים הצבאיים וכל הגיון ביטחוני.

מנהיגות שלא מסוגלת לעמוד מול הבייס ולהגיד אין דבר כזה בכל מחיר. ונכון כואב ושורף. והורגים את אחינו במנהרות. אי אפשר לשאת את הרוע הזה. ומוכנים לשלם מחיר.  אבל יש כאן מדינה לנהל ולהוביל במזרח תיכון קשוח ואכזרי. הם, וגם מי שעומד בחוץ ושותק, לא מסוגלים לומר את האמת הקשה כי מפחדים מהבייס מאיבוד קולות.

מצד שני ממשלה הזיה. שמדברת על כיבוש מוחלט בתזמון הגרוע ביותר. שבזבזה כל אשראי לאומי ובינלאומי בהתנהלות פושעת. שכבר שנתיים של מלחמה מורחת גיוס של אוכלוסייה שלימה משירות צבאי ושוחקת עד דק את כוחותיה. שמנהיגי המשתמטים הם חלק מקבלת החלטות על שליחת הבנים של אחרים, לא שלהם, לקרב.

ממשלה שזועקת "כיבוש עזה" כאילו לא היינו בעזה כבר 4 פעמים. שכוחותינו לא סרקו את בית חולים שיפא. לא הדליקו נרות בכיכר פלסטין. משקרת לציבור והכי גרוע לכוחות הלוחמים, כאילו הפעם זו הכרעה מוחלטת בלי להגיד מילה על מה הפעם זה יהיה אחרת. ממשלה שלעולם לא לוקחת אחריות, כולם אשמים חוץ ממנה. ממשלה שמתעסקת בהחלפת מנעולים ליועמ"שית כאילו אנחנו בגנון ולא עוד שניה יפתחו חלקה חדשה בהר הרצל. רביעית שיפתחו במלחמה הזאת.

נכשלתם. כולכם. לכו הביתה.

אנחנו חייבים להתעורר. כל המחנות. לדרוש מנהיגות אמיתית. אמיצה. שאומרת אמת. שמבינה את גודל האחריות ואת גודל הכאב. שמזילה דמעה אך יודעת שעליה לקבל החלטות כואבות והכרחיות. שלא מונעת משנאה. רק מאהבה ענקית למדינה הזאת.

‍

זעקה שבאה מהבטן: חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7.10, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו • כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן

אני שומע חלק מחבריי לציונות הדתית ומקרב תומכי הליכוד שמסכימים כי העוול המוסרי של ההנהגה החרדית הוא בלתי נסלח, ועם זאת מוכנים לספוג אותו רק כדי להמשיך את הברית הגושית. גם פיטורי אדלשטיין והחלפתו בביסמוט, כדי שיקדם חוק השתמטות לשביעות רצון החרדים הוא עוול מוסרי בחסות מהלך פוליטי - לגיטימי לשיטתם.

אך אילו היה ומדובר רק בעוול מוסרי, ייתכן והיה ניתן לערוך חשבונות כאלה - אלא שמדובר בראש ובראשונה בסוגיה קיומית.

העובדה שלמרות שאנחנו כבר שנתיים במלחמה כל כך קשה, והאחים שלנו, בני המגזר החרדי, לא מצטרפים אלינו ביוזמתם שורפת את הלב. אבל כשהדבר נעשה לכאורה בשם תורת ישראל והאמונה אז זה גם מחלל שם שמים וגם משפיל.

הזעקה שלנו, ציבור המשרתים, מגיעה מהבטן. מהקרביים ומתוך כאב עצום, והיא כמובן צודקת. גם תקשורתית הסיפור של אישיוויון וחוסר צדק, לצד הכאב האישי והדמעות ״מוכר״ יותר.

אלא שהסיפור הזה בעיקר מתדלק אתהאמוציות שלנו, הוא מסית את הדיון ל״אנחנו מול החרדים״, והופך סוגיה קיומית ביטחונית אובייקטיבית ל״קרב של אמונות" סובייקטיביות. המוסר והאמונה שלנופוגשים בחומה אטומה של מוסר מעוות ואמונה קלוקלת של ההנהגה החרדית שממשיכה בשלה ונשארת מנותקת.

הויכוח המוסרי הוא ערכי וחשוב - אך לא העיקר. העיקר הוא שאם לא נשנה מהיסוד את תפיסת השירות במדינת ישראל לכלל המגזרים, אנו מהמרים על המשך קיומהשל מדינת ישראל.

העובדה שאוכלוסיות שגדלות בקצב הגדול ביותר במדינה אינן משרתות, אינן מעמידות לוחמים ואינן עובדות, אבל מקבלות תקציבים שמעודדים את המשך ההשתמטות והתלות הכלכלית במדינה, מהווה ״הערת עסק חי" לכלהפרויקט הציוני.

הניסיונות לחוקק חוקי פלסטרו"ישראבלוף" זמניים במקום לטפל בבעיה מהשורש ולהעביר חוק גיוס ציוני אמיתי, תוך הישענות על הכלכלה החזקה שנבנתה כאן וחוסנם העילאי של לוחמי הסדיר והמילואים, רק ידחו את הקריסה הבאה שלנו במקום למנוע אותה.

זו לא השערה - זה עניין של מתמטיקה פשוטה: כמות לוחמים מועטה אל מול האתגרים הביטחוניים האדירים בפניהם ניצבת מדינת ישראל בעשור הקרוב לפחות. אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7 באוקטובר, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו. בטח לא כי יש לה מחיר פוליטי.

כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן.

מתוך מחשבה קרה ורציונאלית, שמנקה אמוציות, ומבקשת את המשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים חוק שירות חדש,אפקטיבי, שחל על כלל אזרחי מדינת ישראל, בקרני שומרון, תל אביב, בני ברק וכן - גם בנצרת.

חוק שמייצר הבחנה ברורה בין מי שמשרת את המדינה והמדינה נותנת לו, ומי שמשתמט - ולא מקבל ממנה כלום. רק כך נוכל להביא עוד לוחמים, רק כך נוכל לשמור על הבטחון ורק כך נוכל לשמור על איתנות כלכלית. מנהיגות שלא פועלת כך משיקולים פוליטיים פשוט מהמרת על החיים של כולנו.

‍

רס"ן (מיל') יצחקי גליק

פורסם בישראל היום, 4/8/25

תמונה: הפגנת חרדים נגד הגיוס (ארכיון). צילום: אורן בן חקון. מתוך הכתבה בישראל היום

‍