חדשות אל הדגל

זעקה שבאה מהבטן: חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7.10, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו • כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן

אני שומע חלק מחבריי לציונות הדתית ומקרב תומכי הליכוד שמסכימים כי העוול המוסרי של ההנהגה החרדית הוא בלתי נסלח, ועם זאת מוכנים לספוג אותו רק כדי להמשיך את הברית הגושית. גם פיטורי אדלשטיין והחלפתו בביסמוט, כדי שיקדם חוק השתמטות לשביעות רצון החרדים הוא עוול מוסרי בחסות מהלך פוליטי - לגיטימי לשיטתם.

אך אילו היה ומדובר רק בעוול מוסרי, ייתכן והיה ניתן לערוך חשבונות כאלה - אלא שמדובר בראש ובראשונה בסוגיה קיומית.

העובדה שלמרות שאנחנו כבר שנתיים במלחמה כל כך קשה, והאחים שלנו, בני המגזר החרדי, לא מצטרפים אלינו ביוזמתם שורפת את הלב. אבל כשהדבר נעשה לכאורה בשם תורת ישראל והאמונה אז זה גם מחלל שם שמים וגם משפיל.

הזעקה שלנו, ציבור המשרתים, מגיעה מהבטן. מהקרביים ומתוך כאב עצום, והיא כמובן צודקת. גם תקשורתית הסיפור של אישיוויון וחוסר צדק, לצד הכאב האישי והדמעות ״מוכר״ יותר.

אלא שהסיפור הזה בעיקר מתדלק אתהאמוציות שלנו, הוא מסית את הדיון ל״אנחנו מול החרדים״, והופך סוגיה קיומית ביטחונית אובייקטיבית ל״קרב של אמונות" סובייקטיביות. המוסר והאמונה שלנופוגשים בחומה אטומה של מוסר מעוות ואמונה קלוקלת של ההנהגה החרדית שממשיכה בשלה ונשארת מנותקת.

הויכוח המוסרי הוא ערכי וחשוב - אך לא העיקר. העיקר הוא שאם לא נשנה מהיסוד את תפיסת השירות במדינת ישראל לכלל המגזרים, אנו מהמרים על המשך קיומהשל מדינת ישראל.

העובדה שאוכלוסיות שגדלות בקצב הגדול ביותר במדינה אינן משרתות, אינן מעמידות לוחמים ואינן עובדות, אבל מקבלות תקציבים שמעודדים את המשך ההשתמטות והתלות הכלכלית במדינה, מהווה ״הערת עסק חי" לכלהפרויקט הציוני.

הניסיונות לחוקק חוקי פלסטרו"ישראבלוף" זמניים במקום לטפל בבעיה מהשורש ולהעביר חוק גיוס ציוני אמיתי, תוך הישענות על הכלכלה החזקה שנבנתה כאן וחוסנם העילאי של לוחמי הסדיר והמילואים, רק ידחו את הקריסה הבאה שלנו במקום למנוע אותה.

זו לא השערה - זה עניין של מתמטיקה פשוטה: כמות לוחמים מועטה אל מול האתגרים הביטחוניים האדירים בפניהם ניצבת מדינת ישראל בעשור הקרוב לפחות. אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7 באוקטובר, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו. בטח לא כי יש לה מחיר פוליטי.

כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן.

מתוך מחשבה קרה ורציונאלית, שמנקה אמוציות, ומבקשת את המשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים חוק שירות חדש,אפקטיבי, שחל על כלל אזרחי מדינת ישראל, בקרני שומרון, תל אביב, בני ברק וכן - גם בנצרת.

חוק שמייצר הבחנה ברורה בין מי שמשרת את המדינה והמדינה נותנת לו, ומי שמשתמט - ולא מקבל ממנה כלום. רק כך נוכל להביא עוד לוחמים, רק כך נוכל לשמור על הבטחון ורק כך נוכל לשמור על איתנות כלכלית. מנהיגות שלא פועלת כך משיקולים פוליטיים פשוט מהמרת על החיים של כולנו.

‍

רס"ן (מיל') יצחקי גליק

פורסם בישראל היום, 4/8/25

תמונה: הפגנת חרדים נגד הגיוס (ארכיון). צילום: אורן בן חקון. מתוך הכתבה בישראל היום

‍

אם לא תהיה לנו מדינה, נהיה נרדפים בדיוק כמו בשנות הארבעים, אבל אם נמשיך להתנהל כך, גם עם מדינה נהיה נרדפים באותה מידה.

זה שהעולם מלא בצביעות וסטנדרטים כפולים, אנחנו יודעים. השנאה העתיקה חוזרת, בלבוש מודרני.

ביקרתי לאחרונה בחו״ל, וראיתי מקרוב את המבטים, את האשמה הקולקטיבית, ואת התבערה העתיקה של השנאה ליהודים. העולם לא שונא אותנו בגלל הממשלה, הוא שונא אותנו בגלל הקיום שלנו.

בגלל זה, דווקא עכשיו, אסור לנו - הציבור הציוני, להפקיר את המדינה. גם כשאנחנו מלאים בביקורת מקיר לקיר.

אבל בואו נודה באמת: גם אנחנו נראים כמו מדינה שאיבדה את שפיותה.

ממשלה רדודה, מוקפת קיצוניים עם אמירות מכפירות, שרים עילגים, אפס לקיחת אחריות, אפס כיוון. הצהרות בלי סוף אבל במציאות, במקום להפוך את הטרגדיה הנוראית של ה - 7.10 להזדמנות היסטורית שמשנה את המזרח התיכון לעד, הם עסקו ועוסקים בחזיונות מנותקים שזורקים לפח את כל ההישגים הטקטיים האדירים, שלא מתורגמים לשום הישג אסטרטגי ומדיני. להפך.

וכך חלון זמן נדיר עם לגיטימציה בינלאומית חסרת תקדים למהלכים היסטוריים שאפשרו הכרעה חדה ומלאה שכוללת כניעה של חמאס והשבת כלל החטופים באופן מידי, אבד.

חלון זמנים שבו יכולנו לחרוט בדפי היסטוריה שדם יהודי אינו הפקר, הפך לדשדוש אינסופי עם שמות מפוצצים, שבו כל האלטרנטיבות האפשריות רעות מאוד.

אפס אסטרטגיה, עבודה דיפלומטית, והעדר הכרעה.

לראיה, כמעט שנתיים עברו, וחמאס על הרגליים.

עדיין מחזיק את אחינו החטופים, מכתיב את תנאי המו״מ ופוגע בחיילים.

קשה לתאר את גודל האבסורד והטרגדיה - אלפיים הרוגים, עשרות אלפי פצועים, 50 חטופים שם כבר כמעט שנתיים, והעולם כולו נגדנו.

לא כי העולם צודק, אלא כי כשאתה דופק את האירוע, כולם מריחים את הצחנה.

והאנטישמים רק צריכים תירוץ, השאלה היא למה נתנו להם אותו?

‍

ממשלת הימין על מלא, במקום להכריע ולהשיב, עסוקים בדיון הזוי על ההתיישבות בעזה, בקומבינות פוליטיות לפטור משירות שותפים קואליציוניים לא ציונים, ובדוגמא אישית של איך לא לוקחים אחריות.

בצד השני, אנשי הרוח וההובלה של המחנה שמתיימר להיות מוסרי, עסוק בהצדקת עלילות הדם של אויבינו. הם לא מציעים אלטרנטיבה ציונית, ועבורם כל מעשה ואמירה לגיטימיים אם הם משרתים את הפלת הממשלה, גם במחיר פגיעה אסטרטגית ברעיון הציוני.

את המחיר היקר של חוסר המנהיגות נשלם כולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי.

ואם מישהו קורא את זה ואומר שזו “החלשה” - שיקפוץ לי.

ביקורת אמיתית נובעת מאכפתיות, שתיקה היא זו שמחלישה. מי שמעמיד פנים שהכול בסדר כשהכול מתפרק הוא הבעיה, לא מי שצועק את האמת.

והחטופים? שוב הוקרנו תמונותיהם שבריריים, מורעבים, עצמותיהם בולטות כמו בשחור-לבן של השואה.

בשביל שזה לא יקרה שוב קמה מדינת ישראל!

עצם זה שהתמונות האלה קיימות בשנת 2025, תחת שלטון ישראלי, 50 חטופים מוחזקים בידי ארגון טרור כבר כמעט שנתיים, מהדהד את גודל הכישלון - הביטחוני, הלאומי והמוסרי.

והנה עוד טרגדיה: דווקא כשהאיום חיצוני, דווקא כשהמציאות מסובכת, דווקא כשהעולם כולו משתגע, העם היהודי שואל את עצמו אם יש לו זכות קיום. שואל, אבל לא מקבל תשובה.

כי אין כאן הנהגה שתספר סיפור חדש שבו נוכל להפוך את הסבל לתקווה, את המאבק לתקומה, את ההגנה העצמית לסיפור מוסרי.

כי אין פה מנהיגים, רק חבורה של פוליטיקאים עייפים, וציניים, שקמים בבוקר רק כדי לשרוד עוד יום בכיסא.

וזה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המדינה - לא אויב מבחוץ, אלא ריק מבפנים.

המשימה שלנו פשוטה, אך קשה: להקים הנהגה חדשה. שתאמר אמת גם כשקשה, שלא תטשטש, אלא תעיז להביט במציאות בעיניים פקוחות. זה שם אחר לציונות.

ההנהגה הנוכחית איבדה לגיטימציה - ציבורית, מוסרית ובינלאומית. היא לא מסוגלת להוביל אותנו לשום מקום.

תשעה באב כבר אמרנו?

אנחנו נקום ונוביל, כי זו המורשת שלנו והמחויבות שלנו למחיר היקר ששולם כאן. לבנות מחדש ולהילחם על דמותה של המדינה כאילו העולם הוגן, ולהילחם באנטישמיות בעולם כאילו המדינה נורמלית.

לקום ולהוביל, כאילו עתידנו תלוי בזה, כי זה אשכרה המצב.

‍

עזה.

לפני שניגשים לדבר על מוסר, כאב, אשמה ואנושיות חייבים להניח את העובדות:

1. חמאס הוא ארגון טרור שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי האוכלוסייה העזתית.

2. חמאס הוא צבא העם של האוכלוסייה העזתית – כמעט בכל משפחה או חמולה יש אב, בן, אח או בן דוד שהוא חבר חמאס או אחד מארגוני הטרור האחרים ברצועה.

3. למעלה מ-70% מתושבי הרצועה תמכו בטבח ה- 7/10 (אחוזי תמיכה דומים גם בערביי יו"ש) – רבים מהאזרחים גם לקחו חלק פעיל בטבח או היללו אותו ברשתות. חלקם הגדול היה עושה זאת שוב.

4. חמאס נלחם מתוך האוכלוסייה, מקיים את בסיסיו בתוך ומתחת לבתי חולים, מרפאות, בתי ספר, מסגדים, כנסיות, מתחמי אוהלים אזרחיים - המשמעות החד ערכית מכך היא שלא ניתן להילחם בחמאס בלי לפגוע, וככל הנראה פגיעה משמעותית, באוכלוסייה אזרחית.

5. חמאס ממשיך להילחם, לארוב, להרוג, לירות טילים (רק השבוע היה צבע אדום שוב בעוטף) ומעל הכל ממשיך להחזיק ב-50 חטופים ישראלים מעל 600 ימים בתנאים נוראיים. לולא נקודת הפתיחה הנוראית של המלחמה הזאת המספר הזה מדיר שינה מעינינו ליטרלי.

6. חמאס בתמיכת האוכלוסייה (כבר אמרנו שהוא צבא העם שלהם), לרבות מנהלי בתי חולים, רופאים, עובדים סוציאליים, מתנדבים מחו"ל, אנשי הסהר האדום, אנשי אקדמיה ועוד, נוקט בטקטיקה קבועה של שקר, ניפוח מספרים, המצאת עובדות, קורבנות ועלילות דם. עד לרגע זה אין התקוממות משמעותית של האוכלוסייה נגד חמאס. קמפיין "ההרעבה" הוא חלק מזה - ראו הבהרת העורך בוושינגטון פוסט על הילד "המורעב" שחולה במחלות גנטיות נדירות.

7. בכל הסבבים מול עזה הואשמה ישראל באופן שקרי בפשעי מלחמה שהובילו לעצירת המלחמה מצידה בשל לחץ בינלאומי - ולאחר כמה שנים, כשהנזק התדמיתי נעשה, התברר כי היה מדובר בדיווחים שקריים שהתבססו על נתונים שקריים או חלקיים. הגדיל לעשות ריצ'ארד גולדסטון שהודיע ב-2011 שהוא חוזר בו מהדו"ח על "פשעי מלחמה" במבצע עופרת יצוקה.

8. עזה היא אזור מלחמה קשה כמעט שנתיים, יש טעויות, יש תקלות חמורות. יש גם אוכלוסייה תשושה שלא מצליחה להגיע למזון זמין. הדבר יהיה נכון גם אם יוזרמו אלפיי טונות ציוד לרצועה. הדבר לא שונה מאזורי מלחמה קשים אחרים.

9. ישנה הטיה אנטישמית אוטומטית נגד ישראל בארגוני זכויות האדם הרשמיים של האו"ם וארגונים מערביים אחרים, שהוכיחו פעם אחר פעם שהם מחילים סטנדרט שונה על ישראל, ומקבלים כל עלילת דם כעובדה מוגמרת.

10. ישראל נכשלה כישלון מוחלט שהוא רשלנות פושעת בכל הנוגע להסברה והקמת צוות תגובה מהיר לקמפיינים השקריים של חמאס. יש חוסר שיתוף פעולה בין האורגנים השונים בגלל אגו (דובר צה"ל ומשרד החוץ כמשל). באופן אבסורדי בוויכוח המוסרי זה עומד לטובתנו – כי כל הדיון מתקיים על בסיס טענות חמאס והאוכלוסייה שתומכת בו. וזה אומר דרשני.

‍

אז כן. יש תיעודים קשים. מלחמה זה דבר רע מאוד, כואב מאוד ועם מחירים כבדים מאוד.

אבל לנהל דיון מוסרי במנותק מהעובדות הללו - זה לא מוסרי ומשרת את חמאס.

‍