המדינה חשובה מהאג'נדה - גם בבית המשפט
גם לבית המשפט יש אחריות להסטת הדיון הציבורי בזמן המלחמה כשיש עוד חטופים למחוזות אחרים. הנשיא עמית לא מפספס הזדמנות לדרוך על הפצעים הפתוחים שהובילו לרפורמה הקיצונית שהניח השר לוין ערב המלחמה, כאילו הוא והקואליציה עושים יד אחת כדי להחזיר אותנו למקום שכולנו מנסים להשתקם ממנו. מי שמשלם את המחיר אלה החטופים, החיילים והאזרחים. המינוי המהיר של האלוף זיני מוכיח שהסחרור לא יעצור עד שאחד מהצדדים לו יגלה אחריות ואיפוק. בשביל כולנו.
שלוש נקודות בקשר להחלטות בג"ץ בעניין נציב שירות המדינה ופיטורי רונן בר, שהן קריטיות לכל מי שחפץ בתיקון ושיקום המדינה:
א. בפסקי הדין שניתנו לא מערכת המשפט "אמרה את דברה" כמו שמנסים להציג זאת. הנשיא עמית והשופטת ברק- ארז אמרו את דברם. השופט סולברג אמר דברים אחרים לגמרי. אז נכון שמבחינה טכנית חוקית יש כאן פסק דין, אבל העובדה שהתקבלה ברוב הזה איננה שולית בכלל. וגם האמירה שזה ההרכב הוותיק לא תכפה על העובדה, שכל מי שמכיר את בית המשפט, גם אם לא סיים תואר במשפטים, יכול היה לומר שככל הנראה זו תהיה התוצאה מראש. המסקנה מכך היא - שלא מדובר בהחלטה מקצועית בחבד שדורשת מומחיות - אלא באג'נדה, נראטיב ותפיסת עולם פוליטית, חברתית ותקשורתית שעומדת בבסיס ההחלטות.
שתי ההחלטות נשענות על קריאת המציאות הנראטיבית של השופטים, ולפיה הממשלה הנוכחית מסוכנת (על אף שהיא חוקית), ולכן כל פעולה שלה שנגועה בפוליטיות, היא פסולה עד שיוכח אחרת. תפיסה זו מתירה לבית המשפט לסטות מהלכות ופסקי דין שנתן בעבר והיוו עד לאחרונה הלכה פסוקה ומחייבת. למעשה, בית המשפט אומר במפורש שלכל ממשלה דין משלה. לא דין ההלכות שניתנו בממשלות ישראל הקודמות, כדין ההחלטות שהוא נותן בממשלה הנוכחית. בפסק הדין בעניין הנציב, השופטים אף מגדילים לעשות, ולא רק קובעים שהמינוי לא תקין, אלא ממש "מחוקקים" וקובעים את הדרך היחידה, לגישתם, שבה הממשלה תוכל למנות נציב.
העובדה שהדברים נעשים מדאגה אמיתית למדינה וחשש לדמוקרטיה, לא יכולים להצדיק שימוש בסמכות שלא במסגרת הדין. זה בדיוק מה שמוביל אותנו לפירוק המדינה, גם כשהממשלה עושה את זה, גם כשאזרחים עושים את זה וגם כשבית המשפט עושה את זה.
ההחלטות הללו חשפו בגלוי דבר שידוע כבר זמן רב – בית המשפט הפך לשחקן במגרש הפוליטי, וההחלטות נקבעות בהתאם לקואליציה שתעמוד למשפט. לא הרי הליך מינוי נציב בממשלה הנוכחית כהרי הליך מינויו בממשלות אחרות – זו לא פרשנות, זו קביעה שחור על גבי לבן של עמית בפסק הדין.
ב. והאמת שבית המשפט, או חלק גדול וחשוב מהשופטים, פועלים כך כבר שנים רבות, אלא שעד היום זה היה מוטמע בהחלטות מלומדות שנושאות מאות עמודים והררי מילים מפונפנות שקשה לעתים להבחין בדבר. עכשיו, בית המשפט כבר לא מנסה להסתיר (למרות שעדין ההחלטות נושאות מאות עמודים). באופן אירוני הביקורת של הנשיא עמית על הממשלה - לפיה דברים שנעשו בעבר במחשכים ובחדרי חדרים נעשים כעת לאור יום ומהמקפצה – חלה בדיוק גם בעניינו.
לכן, דווקא מתוך הבנה והכרה ברורה בחשיבות בית המשפט העליון כמי שתפקידו להגן עלינו האזרחים מפני פעולות שרירותיות של השלטון ולשמור על זכויותינו, ודווקא מתוך הכרה שהרפורמה המשפטית שקידם השר לוין הייתה רעה ופוגעת ביכולתו של בית המשפט למלא את תפקידו, עלינו לפעול ליצירת חוקה ואיזון נכון בין הרשויות. כך שמצד אחד הממשלה לא תוכל לעשות כרצונה ותהיה עליה ביקורת אפקטיבית שתוכל לבלום את פעולותיה במקרה הצורך, ומצד שני שהביקורת תהיה מגודרת לדין ולאמות מידה אחידות, מבלי שלהרכב פרסונאלי כזה או אחר תהיה השפעה כל כך דרמטית על אופי הביקורת.
ג. זה פשוט לא אפקטיבי – המחשבה שהפסיקה תהיה המילה האחרונה במחול השדים החוקתי ומלחמת הרשויות לא מחוברת למציאות. למעשה זו תמונת מראה של פעולות הממשלה, כאשר כל צד מותח את החבל הכמעט קרוע ממילא וחושב שהצד השני לא יעז לקרוע יותר, ואז מתבדה. הצד השני רק מחריף את הטון, רק חורג עוד יותר מסמכותו, ומי שמפסידה בסוף זו המדינה.
סיפור רונן בר ממחיש זאת היטב. בית המשפט הוציא צו ביניים שעוצר את פיטוריו, והנה, גם אם נתעלם מהשר קרעי שהכריז באופן שערורייתי שאסור לקיים את צו הביניים, סמוטריץ' פשוט הודיע שיצא לשירותים בכל פעם שראש השב"כ ישמיע את עמדתו בקבינט. עזבו אם זה תקין או לא - זה מטורלל לחלוטין – אבל זה המצב. הציפייה של בית המשפט שהפוליטיקאים יקבלו את החלטתם כתורה מסיני היא תמימות במקרה הטוב. תארו לכם מג"ד שפוקד על מ"פ להמשיך עם סמ"פ שהוא לא סובל. מה אתם חושבים שיקרה? שהעבודה תהיה יעילה? שרמת המקצועיות והמבצעיות תעלה? ברור לנו שפקודה כזו תסכן בראש ובראשונה את המשימה ואת החיילים. או שהמג"ד מחליט להדיח את המ"פ או שיתן לו לבחור את הסגן שלו - כי על טיב העבודה והיחסים ביניהם אין לו שליטה.
כך גם בענייננו, כל עוד מדובר בממשלה חוקית, כפייה של בעל תפקיד בליבת העשייה הביטחונית, במציאות פוליטית כל כך צינית שבה אנו חיים, תוביל בהכרח לעבודה לא תקינה ופגיעה בחיי חיילינו. בכל מה שקשור לפרצות מנהליות חבריי הממשלה, כפוליטיקאים מנוסים, הספיקו כבר לשכוח את מה שבית המשפט עוד לא למד. לא בכדי ראש הממשלה מיהר למנות את האלוף זיני לראש שב"כ, עוד לפני שיבשה הדיו מעל פסק הדין. פסק הדין לא סיים שום דבר - הוא רק המשיך את הסחרור.
קבלת החלטות אגרסיביות בבג"ץ שחורגות אפילו מהלכותיו שלו, אינם הדרך לוודא שערכים מסוימים ייושמו - את זה רבותיי עושים באמצעות עמידה לבחירת הציבור בקלפי.
לסיום, מי שמחפש למצוא בביקורת הזאת אישור להתנהלות הממשלה והיתר לעשות ככל העולה על רוחה או גיבוי להחלטותיה טועה טעות מרה.
את החלטות בית המשפט חייבים לקיים. כמו שחייבים למלא פקודה וכמו שחייבים לקיים את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה גם כשאלו לא מוצאות חן בעינינו. אם לא – אפשר לסגור את המדינה.
ההבנה שהעם היהודי הצליח להקים מדינה ריבונית אחרי אלפיים שנה מחייבת אותנו לפעול בהתאם. יש לכך מחירים כבדים, בין אם בחיים ממש ובין אם בערכים, אבל כמו שכתב המשורר צור ארליך: "לטובת החישוב הכללי, כמה עולה לנו עם מדינה וכמה עולה לנו בלי."
