חדשות אל הדגל

השבוע שוחחתי עם אנשים רבים גם מהחברה החרדית, כאלה שמעורבים עמוק בליבת סוגיית הגיוס ומובילים כוללים וקהילות גדולות וגם עם אנשים מתוך מערכת הביטחון, מארגוני המשרתים ומהכנסת.‏ולכולם יש הבנה אחת משותפת:‏❌החוק של ביסמוט הוא חוק לא טוב. הוא לא יעבור.ואם הוא כן יעבור בכנסת הוא ייפסל בבג״ץ.‏המשמעות ברורה, אנחנו עומדים בפתח של תקופה ארוכה מאוד, אולי שנה, עד אחרי הבחירות והקמת ממשלה חדשה, שבה לא יהיה גיוס משמעותי נוסף דרך חקיקה, לא הוראות שעה, לא פתרונות זמניים, ולא מענה אמיתי לצרכים הדחופים של מערכת הביטחון.‏ובמקביל, גם עולם הישיבות והחברה החרדית במצוקה. בלי תקציבים, בלי ודאות, בלי אופק, ועם מתח הולך וגובר שמייצר בעיקר דבר אחד- הקשחת עמדות.‏הדיבור הופך קיצוני יותר, החומות מתגבהות, והמחיר משולם על ידי הציבור המשרת, הציבור החרדי ועל ידי מדינת ישראל כולה.‏יש מי שאומר שהחברה החרדית נמצאת היום בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלה אי פעם וזה הזמן ללחוץ עוד יותר חזק. אם לא נטפל בחוסר ההשתתפות החרדית עכשיו, המדינה לא תחזיק עוד 20 שנה לא כלכלית, לא חברתית, לא ביטחונית, וגם לא מוסרית.‏ומנגד, יש קולות בצד החרדי שאומרים‏״אנחנו מול גזירות שמד. צריך לעמוד הכי חזק. עברנו את זה בגלויות, עברנו את זה ברדיפות ונעבור גם את זה.״‏שני הקולות האלה, משני הצדדים, הם קולות של חורבן.‏אלה קולות שלא באים לפתור בעיות, אלא מוכנים לשלם מחירים כבדים מאוד כדי לא לפתור.‏קולות שמובילים למסלול התנגשות, מסלול קצה, מסלול שמסוכן למדינת ישראל.‏ולמולם קיימים גם קולות אחרים.‏קולות פרגמטיים, ענייניים, ציוניים.‏קולות של אנשים שלוקחים אחריות:‏אחריות על צורכי הביטחון והצורך בעוד סד״כ.‏אחריות על חיבור, תיקון וריפוי החברה הישראלית.‏ואחריות גם על עולם התורה, כי הוא חלק עמוק מהזהות שלנו, והוא קריטי לסיפור היהודי והציוני.‏אבל איזה עולם תורה?‏לא עולם תורה שרואה במדינת ישראל ״שלטון כופרים״ או פריץ זר. לא עולם של ״נמות ולא נתגייס״. ‏אלא עולם תורה שמבין שמדינת ישראל היא הבית של העם היהודי וכל יהודי מצווה לקחת חלק בהגנה ובבנין הבית. עולם שבו חרדים הם אזרחים שותפים:‏משרתים.‏מתפרנסים בכבוד.‏רוכשים השכלה.‏ולומדים תורה.‏וזו המשימה שלנו עכשיו. להפגיש את הכוחות המעשיים בחברה החרדית ובקרב כל מי שעוסק בפתרון בעיית הגיוס, ולהציע פתרון מיידי לבעיה ובניית גשר של אמון בין הצדדים שטיפסו גבוהה על העץ. אני עובד על זה ואעדכן בקרוב.

כשהקמתי את החברה הראשונה והלכתי לגייס כסף, פגשתי משקיע ששאל אותי: מה ה-skin in the game שלך?

לא הכרתי את המושג, אבל הבנתי תוך כדי השיחה שהוא שואל בעצם מה אני שם בתוך האירוע הזה? האם אני שם כסף, אני שם את הזמן שלי, את המוניטין, מה אני מפסיד אם זה לא עובד? הוא יודע מה הוא יפסיד אם זה לא יעבוד, את הכסף שהוא משקיע. אבל הוא שאל מה איתי. כי מה שהוא באמת רוצה לבדוק זה עד כמה אני מרגיש שזה עליי. עד כמה אם זה לא יעבוד אני ארגיש תחושה קשה, אני אפגע מזה. כי זו אולי המשמעות הכי עמוקה של אחריות, ההרגשה שזה עליי.

ועכשיו תעבירו את זה למדינה.

מה ה-skin in the game של אזרח? הוא נותן את השנים הטובות ביותר שלו לצבא, הוא מסכן את החיים שלו, הוא משלם מיסים, הוא עובד, הוא מקים פה חברות. הוא בונה פה בית.

אבל יש היום הרבה ישראלים שיש להם פחות skin in the game. וכשאין לך skin in the game אתה לא מרגיש אחריות. להיות ציוני זה להרגיש אחריות. לדעת שזה עליי. וככה מי שלא ציוני מרגיש פחות אחריות, ומי שיש לו פחות skin in the game מרגיש פחות ציוני.

זה ביצה ותרנגולת. זה נכון לגבי אנשים וזה נכון לגבי קהילות שלמות.

ובסוף, כשזה עליי אז אני משרת. אני עובד. אני מקים חברות. אכפת לי.

אני לא שונא. אני לא מלכלך. אני לא זורק זבל. אני לא נוהג בפראות. אני שומר על החוק. אני מחפש איך לגרום למקום הזה להיות הבית הכי טוב בעולם.

אני מבין שחייבים להסתכל מנקודת המבט של טובת המדינה.

זו החזרה בתשובה הכי גדולה שנדרשת בדור שלנו-  החזרה בתשובה של הציונות. זו המשימה שלנו.

‍

קיבלתי המון תגובות על הפוסט על סיכת חבל התלייה של בן-גביר. אחת הייתה מאישה בטוויטר, שכתבה לי כך:
״אתה מלכלך את השם דוד
דוד המלך ע״ה היה גדול הַמַצְבִּיאִים בעם ישראל
את הפסוק הזה הוא כתב 👇
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.
אם היית יהודי היית מרגיש את הסנטימנט הזה בוער בלבך
על מה שחמאס ביצע ביהודים בשואת העוטף״
אני כותב את הדברים בתור מי ש**אשכרה** רדף אויבים בשטח כמעט עשרים שנה. ראיתי מלחמה מקרוב, הרגשתי את טעם המוות, איבדתי חברים. מהמקום הזה אני אומר: מי שבאמת לוחם, מי שבאמת ״רדף את אויביו״ ונטל חיים, לא מתהדר בזה, ולא מתענג על המוות. הוא יודע כמה הדבר הזה כבד, כמה צריך להיות עניו מולו.
אני בטוח שגם דוד המלך, כשאמר את הפסוק, לא דמיין סיכות חגיגיות של חבל תלייה. המוסר היהודי שלנו, הערכים שעליהם גדלנו, מחייבים אותנו להיות תקיפים ואכזריים מול אויב, אבל צנועים מול מושג החיים והמוות.
אני לא חושש מענישה צודקת של בני מוות. במקרים מסוימים, גם עונש מוות יכול להיות מוצדק. אני חושש ממה שהחגיגה והיוהרה סביב ההוצאה להורג מייצא לתוך החברה שלנו.
מה רואה הנער בן ה-16 שמסתכל על השר לביטחון לאומי עונד בזחיחות סיכת תלייה? הוא לא יודע לעשות את ההבחנה הדקה בין צדק לבין התענגות על דם. בין נחישות מוסרית לבין שחיתות מוסרית.
וכמו תמיד בהיסטוריה, מי שמוביל את תרבות ההתרברבות האלה הם בדרך כלל אלה שלא רדפו את אויביהם, לא נלחמו דקה בשדה הקרב, לא שירתו, לא יודעים מה זה מלחמה מבפנים. אלה שלא טענו את טעם הדם הם אלה שחוגגים את המוות.
זה העולם ההפוך שכואב לי לראות פה. לא בגלל הרחמים שלי על המחבלים, אלא בגלל האחריות שלי לילדים שלנו, לחיילים הצעירים, לחברה הישראלית שאנחנו בונים. אין לנו את הפריבילגיה לאמץ לעצמנו מוסר של חבל תלייה. אנחנו חייבים להישאר עם מוסר של חיים גם כשנאלצים, לעיתים, לשלול אותם מאויב.

‍