חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
6/11/2024
דוד שרז
המעשה הציוני הנכון

המעשה הציוני הנכון

הברית של העם והארץ מחייבת את כולנו. אסור שהפוליטיקה תשחית את ערכי הערבות ההדדית. הגיע הזמן לגיוס חובה לכל אזרח, ללא הבדל – צבאי או לאומי, חילוני או חרדי. זה הזמן לעמוד לצד אחינו ולהתגייס למען המדינה.

איך הגענו למצב בו הימין הישראלי, הצד הניצי שחותר לניצחון מוחלט, נאבק כעת נגד הרחבת מעגל גיוס החובה, כאשר יריביו הפוליטיים בעד? התשובות לוקחות אותנו תמיד לברית הימין והחרדים. בריתות הן נשק עוצמתי מאוד. הן יכולות לגרום למחנה פוליטית לפעול הפוך מהד.נ.א. שלו. בעצם, זו בדיוק המטרה שלהן. איפה שתמצא ברית, תמצא מישהו פועל כביכול נגד עצמו. החל מברית מילה, אירוע לא בהכרח נעים, דרך המונוגמיה שבברית הנישואים ועד בריתות איזוריות בעת מלחמה. לא כל הסכם סחר או דיל, הוא ברית. ברית פוגשת אותך כשלא נוח לך. כמו דיאטה, כושר או יראת שמים. לשים מחסום לעצמך, ליצור מרחב סגור שמשהו יכול להתפתח בו. המושג "ברית דמים" מעביר את המסר הזה מצוין. לכן אולי בעברית ברית לא עושים, ברית כורתים. אלוהים כורת ברית עם אברהם, בפרשת השבוע שלנו. "ברית לאמור – לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ברית שעבור אברהם כוללת מחיר גדול: בניו יגלו למצרים למאות שנים של זרות וסבל. אלוהים יודע היטב מה הוא עושה בספר בראשית. המחיר הכבד של גלות למצרים הוא חלק בלתי נפרד מהחיבור הנשמתי בין ישראל לבין ארץ ישראל. ישראל אינה נוף ילדות מקרי. ישראל היא שאיפה והגשמה. ישנה ברית מדממת בין ישראל לבין ארצו. לכן נכתב עליה בתלמוד: "ארץ ישראל נקנית בייסורים". הברית הזאת נחתמת בזיכרון הקולקטיבי ובספר הספרים. בזכות הברית הזו זכרנו את הארץ אחרי אלפיים שנה בלעדיה.

כמו שכל ישראלי יודע, מדינת ישראל הוקמה מתוך האפר והדם. וגם כעת, אנחנו נמצאים בפרק כואב במיוחד של הברית הזאת. כבנים לעם הגולה, הנרדף, הכואב, מספר הסיפורים – הברית היא מרכיב מרכזי בחיינו כיהודים. במקורות, התורה מכונה "ברית" ויהודים מכונים "בני ברית". הפרת ברית נחשבת לחטא חמור במיוחד. מה שחתמת עליו בדמך, לעולם אל תפר. הברית הזאת היא לא רק עם הארץ ועם אלוהים, היא גם בינינו. ברית אחים, "כל ישראל ערבים זה לזה". ערבות היא אותה עמדה, בה אתה מוכן ומזומן לשם מחיר עבור בן בריתך. הדם שנשפך כאן העיר בעוצמה אדירה את הברית שלנו עם הארץ, עם ייעודנו כעם וגם את הברית בתוכנו, בינינו. עם מי אתה כורת ברית? זו בעצם שאלת השאלות. ברית לבדה לא מספיקה. הברית אותה אתה כורת, מלמדת עליך מעל הכל, מה סדר העדיפויות שלך: מה תקריב למען מה. הברית שאנחנו חווים עכשיו בשיא עוצמתה היא הברית בה אנחנו מקריבים את חיינו, את חיי המשפחה, את הפרנסה, את החירות – עבור העם והארץ. זה סדר עדיפויות כואב ומצמרר. סדר קדימויות. שלום עמי וארצי לפני שלומי. זוהי ברית. ממש כמו שההתגייסות המוחלטת להכרעת האויב היא ברית מקודשת, כך גם ההשתמטות ממנה היא הפרת ברית. היא מעשה של קריעה מזעזעת, בלי נתפסת, של הקשר הקרוב ביותר. וכעת, מעל ראשנו, בכנסת ישראל, מקדשים ברית אחת על פני האחרת: את ברית הימין-חרדים, על פני הברית בין העם היהודי לאחיו שבצרה ולארצו. את הברית הזמנית, הפוליטית, הארעית והחילונית (במובן הלא-קדוש) על פני ברית נצח שטבועה בנשמתנו, בהיסטוריה שלנו, בדמנו. זה ליקוי מאורות בלתי נתפס, שעם בני הברית עומד נגדו בתמיהה מוחלטת. איך הפוליטיקה השחיתה את הנציגים שלנו, עד כדי כך? כל אחד מאיתנו הוא חלק מהברית של העם והארץ. עם, בסופו של דבר, מורכב מאנשים. וזו האחריות שלנו, לשמוע את הארץ זועקת, את אחינו השכולים והחטופים זועקים, ולהרגיש את הברית בוערת בנו וקוראת לנו לעזוב הכל ולהתגייס למענם. זה הקול שקרא לי ולאחיי לצאת למילואים, וזה קול שחובה על כולנו לשמוע. קולה של הברית. כולנו נקראים אל הדגל. כל בני הברית. מדינת ישראל, שהיא הבית שלנו, חייבת לקחת לידיה את חובת הגיוס ולהחיל אותה על כל אזרח ואזרחית במדינה. בין אם זה שירות צבאי או לאומי, בין אם זה אזרח חילוני, חרדי או ערבי, בין אם זה ביחידה צבאית כללית או ביחידה חרדית, התפורה למידותיו של המשרת החרדי. יחד עם מנהיגים מתוך שירות המילואים כתבתי מתווה כזה, מתווה "אל הדגל". ואני רואה שליחות עליונה בלהחתים על המתווה הזה מקסימום מאזרחי ישראל, ולקדם אותו אל תוך ספר החוקים של מדינת ישראל. את הברית הזאת חייבים לשמור.

פורסם בווינט 6/11/24

קישור לכתבה המקורית: https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14140115

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

28/10/2025
יצחקי גליק
למה אנחנו לא חוברים למישהו?

למה אנחנו לא חוברים למישהו?

בכל חוג בית שאני מעביר שואלים אותי "למה אתם לא חוברים למישהו? פשוט תיכנסו לאיזו רשימה מאחורי פוליטיקאי מוכר וככה תיכנסו לכנסת. זה העיקר".

ההצטרפות של לפיד למקהלה הפופוליסטית "מי שלא משרת לא מצביע בבחירות" היא הזדמנות מצוינת להסביר למה צריך כוח פוליטי חדש ולמה בכלל קמנו.

כל מי שעוקב אחרי יודע שחוק הגיוס הוא בדמי. אני מעורב בו עד מעל הראש. אגב יש לשנות את שמו לחוק להצלת מדינת ישראל. לא פחות.

בלי שינוי קיצוני של מערך התמריצים שעם חובות מגיעות ההטבות, ובלי חובות נשללות הטבות. וסנקציות אישיות אפקטיביות. אין למדינה הזאת סיכוי. לא ביטחוני, לא כלכלי ולא חברתי-פנימי.

אבל שלילת זכות ההצבעה היא לא על הפרק. כי באותה שניה נפסיק להיות מדינה דמוקרטית. ככה פשוט.

תשמעו. דמוקרטיה זו לא השיטה הכי צודקת, והיא טומנת בחובה המון עוולות, דווקא לאלה שתורמים יותר.

אבל היא הכי פחות גרועה כמו שאמר צ'רצ'יל.

כדי להסביר לכם את האבסורד בהצעה. כמה שאלות לעדת הפופוליסטים:

האם לאסירים תישאר זכות הצבעה בדמוקרטיה שלהם? מה לגבי עברייני מין ורצח? מה לגבי גנבים? הם פחות גרועים ממי שלא משרת?

למה זכות ההצבעה של מי שמשרת בקרבי ומסכן את חייו תהיה זהה למי ששירת יומיות בגינון בקריה?

ואולי מי שמשלם יותר מיסים יקבל שני קולות? בכל זאת הוא "תרם" יותר לקופה ולכן הוא צריך להחליט איך לחלק אותה?

עכשיו הם יודעים את זה (אני מקווה), אבל זה בכלל לא מעניין אותם.

אותם מעניין דבר אחד בלבד - להיבחר. ואם זה מה שמשלהב את הקהל? ואם זה מה שהיועצים אומרים שצריך להגיד? ואם זה מה שציבור רוצה לשמוע? זה מה שנגיד.

ואם מתחרה אמר את זה. אני חייב להגיד כמוהו כדי שהקולות לא יברחו.

כשזה מגיע ממי שלפני המלחמה היה מנהיג אבירי הדמוקרטיה זה כבר מביך.

וכן. אם אתם שואלים למה לא הגיעו לרפורמה מוסכמת? לא כי לא היתה אחת כזאת. אלא כי הבייס היה כועס.

וכן. זה בדיוק הסיבה שלא יצאנו למלחמה בעזה למרות שחמאס התעצם והמשכנו להעביר לו כסף

"כי העם רצה שקט ולא היה מוכן למלחמה."

ומה שחשוב זה מה הקהל רוצה...

אפס מנהיגות.

וככה כמעט כל כותרת ופעולה פוליטית שעולה על סדר היום מנוהלת מהשיקול הפופליסטי.

נדרוש ריבונות עכשיו או עסקה עכשיו. כל אחד לפי מה שהקהל הביתי רוצה לשמוע.

אחרי התהום אליה נפלנו מגיעה לעם מנהיגות פוליטית ראויה. שמנהיגה. לא מונהגת. שאומרת אמת גם אם היא לא משתלמת.

והיא קיימת.

ראינו אותה בשדה הקרב. ראינו אותה בבתי העלמין. ראינו אותה בעשייה החברתית.

היא קיימת כאן בערימות. והיא חייבת להגיע לפוליטיקה.

זה לא משנה אם זה יהיה אנחנו או אחרים.

רק שסוף סוף היא תנהיג ותגיד לעם את האמת.

לצפייה בפוסט
25/10/2025
יצחקי גליק
בבחירות הקרובות על המפלגות הציוניות לחזור לשרת ולקדם את הציונות

בבחירות הקרובות על המפלגות הציוניות לחזור לשרת ולקדם את הציונות

למה על הפח במשגב-עם מופיע הכיתוב "עיריית תל אביב"?

בקיץ האחרון נסעתי למשגב-עם לתצפית על אל-עדייסה.

בכפר הזה התרחש קרב קשה של החטיבה, ונפלו בו 6 לוחמי אגוז ויהל"ם: איתן אוסטר, הראל אטינגר, נועם ברזילי, אור מנצור, נזר איטקין ואיתי גיאת זכרונם לברכה.

את התצפית העביר לנו Omri Sofer  עמרי סופר קצין ששירת אתי 15 שנה במילואים ומפקד כיתת הכוננות בקיבוץ.

בבוקר שמחת תורה לפני שנתיים התכתבנו. אחרי הערכת מצב זריזה אישרתי לו להישאר בבית. כיתת הכוננות במשגב היתה הכוח הקדמי ביותר של צה"ל באותו אזור, ואיום הפלישה לקיבוץ היה ממשי.

לאחר התצפית סיירנו בקיבוץ.

"אז מה? החברים חזרו לקיבוץ?" שאלתי.

"תשמע. הקיבוץ היה נטוש עד סיום התמרון. מי כמוך יודע כמה הפגזות חטפנו. יש נזקים משמעותיים." ענה לי עמרי. "אבל 90% מחברי הקיבוץ חזרו והגיעו גם כמה חברים חדשים"

"מדהים. המדינה בתמונה?" שאלתי.

"איפה? הכל כאן זה חלוציות בעשר אצבעות של חבריי הקיבוץ ופילנתרופיה".

"תשמע קטע" הוא מספר.

בסיום התמרון עיריית תל אביב, החליטה לאמץ מספר ישובים בצפון.

אחד מהם הוא משגב-עם.

כחלק מהסיוע, היא תרמה פחים שלה, במקום אלה שנהרסו בהפגזות, עליהם היה מוטבע סמל העירייה.

לימים הגיע חבר כנסת לסיור במשגב. עומרי הראה לו את הפחים. חבר הכנסת פירגן. "נו. יפה מאוד. כל הכבוד לעיריית תל אביב".

עומרי שמעולם, גם בשירות המילואים, לא עצר את עצמו מלאמר אמת, ירה ישר: "אדוני זה ביזיון. אני אזרח מדינת ישראל, לא אזרח מדינת תל אביב. בנקודת הגבול הכי אסטרטגית המדינה היתה צריכה להשקיע בעצמה."

לאחר מכן סיפר לי איך שמאי ממשלתי העריך נזק לבית במיליון ש"ח, ואנשי מס רכוש הסכימו לתת רק 10% מהנזק. "כי זה מה יש, ושלא יתלוננו."

משגב-עם יושב בקצה רכס רמים. הוא שולט בצד הישראלי על עמק החולה, קרית שמונה, מטולה וישובי הגבול באופן מוחלט. בצד הלבנוני הוא צופה לכיוון ברך הליטני וכל הכפרים השיעים שמדרום לו.

אין ספק שברשימת נקודות ההתיישבות האסטרטגיות הוא בליגת העל.

לגור שם זו ציונות טהורה. איתמר מסוכנת בגלל הקירבה לשכם? הצחקתם אותי. נסו לגור 300 מטר משני כפרים שיעים חפורים ומחומשים היטב של כוחות רדואן - צבא מצויד, מתוחכם ומאומן פי כמה מארגוני הטרור ביו"ש.

תרחיש הייחוס ערב המלחמה היה פלישה וכיבוש של הישובים הסמוכים לגדר. וצה"ל ידע.

השבוע פורסם שתכנית שיקום עתירת תקציב לצפון תקועה בגלל מאבק בין שר האוצר סמוטריץ' ליו"ר וועדת הכספים מילביצקי.

אין לי מושג על מה הויכוח. והאמת שזה לא משנה. התוצאה היא שהישובים האלה, שגם ככה נלחמים בעור שיניהם, לא מקבלים את הכסף הנדרש לשיקום בגלל פוליטיקה קטנה.

בסוף. כדי שהפרויקט הציוני יתקיים וישגשג לא מספיק אזרחים נחושים. המנהיגות צריכה להחליט איפה היא משקיעה את המשאבים שלה. מה סדר היום שלה.

כרגע זמן רב מדי ומשאבים גדולים מדי של ראש הממשלה, שרים וועדות הכנסת מושקע בחוק שנועד לפטור עשרות אלפיי צעירים משירות בצה"ל בגלל אילוצים פוליטיים.

אנחנו כחברה חייבים לקבוע סדר עדיפות חדש. לדרוש הנהגה שמשקיעה זמן, משאבים פוליטיים ותקציבים במה שקריטי לביטחוננו וקיומה של המדינה.

עלינו לוודא שבבחירות הקרובות המפלגות הציוניות חוזרות לשרת ולקדם את הציונות.

במישור הזה משגב עם היא השקעה בטוחה והכרחית.

לצפייה בפוסט
15/10/2025
יצחקי גליק
משתחררים

משתחררים

משתחררים.

שחרור החטופים הוא באיזשהו מקום גם שחרור וסגירת מעגל עבורנו הלוחמים.

בערב החג מלא ההתרגשות נסעתי דרומה להחליף את המג"ד שלי לחג.

החלטתי שברגע המיוחד הזה אני רוצה להתפלל וליטול ארבעת המינים בשם ומלכות בכניסה לכפר עזה - איפה שהתחילה עבורי המלחמה באותו היום. מעין סגירת מעגל.

כשהגעתי לצומת עצרתי והתבוננתי. כאן הרחבה שהגענו עם הג'יפים. ובשקע פה פתחנו אלונקות. וכאן היו מוטלים ההרוגים של גולני. ולכאן חיפינו כשהתריעו שמחבל על אופנוע עומד לשעוט לכיווננו. ברקע מודיעים ברדיו שיש תמונות של איתן מור עובר לידי כוחות צה"ל. ובאותו רגע הדמעות פשוט השתחררו. כמו פקק שהשתחרר מבקבוק שמפניה.

אני עומד שם ברגע שלי לבד ופתאום עוצר לידי רכב שחור ומהחלון מישהו קורא: "מה עניינים אחי!" לוקח לי שניה ואני מזהה אותו. קצין בכיר ביחידה מובחרת שנלחמנו יחד בחאן יונס. בשניה הוא קולט שאני ברגע של התרגשות. הוא יוצא מהרכב ונותן חיבוק חזק.

שני בחורים גדולים (הוא גבוה ממני ורחב ממני רק אצלו הכל שרירים) עומדים ומתחבקים בכניסה לכפר עזה.

מסתבר שגם הוא לא יכל להישאר בבית ביום הזה. נסע על הבוקר למתחם הנובה ועכשיו הגיע לכפר עזה - גם עבורו המלחמה התחילה שם. הוא שואל אותי אם אני רוצה לבוא אתו. הצטרפתי.

עוצרים בנקודה שבה הזאב (רכב צבאי) שלו התנגש בחומת אבן אחרי שדרס מחבל עם אר.פי.ג'י שכיוון לעברם. הולכים בין הבתים והוא מספר כאן נתפסנו על הזיג. וכאן התמקמנו בבית וחטפנו אש משם. ופה ב' ופ' דילגו ונפלו אחרי כמה מטרים. ואז י' יצא לחלץ וחטף  ונפצע קשה. ואני שומע את ההתרגשות בקולו כשהוא מדבר על החברים שנפלו ועל התמונות הקשות. וזה ברור לי גם בלי שהוא אומר למה הוא בא לכאן היום. אנחנו נפרדים בחיבוק ואני נוסע לגדוד.

בגדוד אני פוגש את אחד המפקדים. אחרי כמה דקות של שיחה אני אומר לו: "איזה רגע מטורף אה? שנתיים שאתה קורע את עצמך ונותן כל כך הרבה בשביל הרגע הזה."

אני מרים את הראש לכיוונו ואני רואה אותו עם דמעות בעיניים. בחיים לא ראיתי אותו בוכה או מתרגש ככה קודם. "אני מרגיש שאני יכול לבכות כל רגע היום" הוא אומר לי בקול רועד. "זה מובן לגמרי גם אני בכיתי הבוקר" אני משיב לו "תן חיבוק".

ואנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר. ומשחררים.

ולמה אני משתף? כדי שתדעו כמה נשאנו את החטופים כל יום על כתפינו וליבנו. כל החיילים. וכמה אנחנו שמחים בשחרורם ומשתחררים יחד איתם. ושאנחנו בתחילתו של גל שחרור ענקי של כל מי שנתן מעצמו במערכה הזאת - חיילים ואזרחים. ואנחנו כחברה נצטרך לשים לב אחד לשני ולדאוג ולהקשיב. ושהשחרור לא יהיה שלם בלי שהחטופים החללים יובאו לקבורה. כמו הרוגי בית"ר.

וכדי שלעולם לא יטילו ספק בטוהר ליבם וטוהר נשקם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון. וכדי שנזכור עוד קצת איזה עם מיוחד יש לנו ואיזה לב ענק יש לו.

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!