חדשות אל הדגל

יש רגעים שבהם הלב נקרע.

רן גואילי, החטוף האחרון שהיה בעזה, שב הביתה. הידיעה שאף אחד לא נשאר מאחור, מביאה איתה שמחה גדולה של סיום פרק נורא בהיסטוריה של המדינה. אבל באותה נשימה ממש, גם כאב עצום על כך שהוא שב כחלל.

יש שמחה אמיתית בכך שהמשפחה יכולה סוף סוף להניח אבן על קבר ישראל, ולא לבכות מול תמונה.

ויש גם אמת כואבת שאי אפשר לטשטש בדבר מותו. אמת שמספרת סיפור על כשל עמוק, על מחיר כבד מדי ששולם לאורך זמן ארוך מדי, אמת שמכריחה אותנו להביט במראה ולשאול - לאן אנחנו הולכים מכאן.

המתח הזה בין השמחה לבין האבל הוא לב הסיפור הישראלי של התקופה הזו. עם שמסרב לוותר על אנשיו וכואב עד עומק העצמות את כל מי שלא שב לחיים.

שם בדיוק, נולדת גם האחריות שלנו כחברה וכמנהיגות וכדור - לא רק להתרגש מהרגע הזה, אלא לקחת ממנו מחויבות עמוקה לשינוי. לא רק לכאוב אלא לתקן.

לא רק לזכור, אלא לבנות מציאות שבה החוזה בין המדינה לאזרחיה, הוא קדוש באמת.

ברוך שובך הביתה רן.

יהי זכרך מצפן - שנהיה ראויים.

בתמונה - רן ב 7.10, אחרי שעות של לחימה בהם אמר ״אחריי״ והגן על המדינה.

‍

זה עובד בתוך המשפחה- זה יכול לעבוד בחברה הישראלית.

השנה קיבלנו קריאה להתייצב לכ-70 ימי מילואים.

לא שבועיים. לא ״עוד סבב״. שבעים יום.

אי אפשר לנהל ככה חיים. לא משפחה, לא עבודה, לא עסק. ואי אפשר לבנות כך את הביטחון של מדינת ישראל לאורך זמן. זה שוחק אנשים טובים, שובר משפחות, ומעמיס שוב ושוב על אותו ציבור קטן שכבר נושא בעול עד קצה היכולת.

ובמקביל, העובדות ידועות: חסרים לצה״ל כ-12 אלף חיילים. זה לא ויכוח אידיאולוגי. זו מציאות ביטחונית. והפער הזה לא ייסגר באמצעות עוד שחיקה של המילואים, ולא דרך חקיקה שמעמידה פנים שהיא פותרת משהו אבל כולה בלוף.

גם דבר נוסף ברור: מלחמת תרבות כוללת בין החברה החרדית לשאר החברה תעשה רק רע. היא לא תביא יותר חיילים, לא תחזק את הביטחון, ולא תבנה ישראל חזקה. היא רק תעמיק קרע.

ויש עוד משהו ברור: החברה החרדית חייבת להשתנות. ובמיוחד המנהיגות החרדית, זו שלא רואה במדינת ישראל בית שהיא חלק ממנו, תצטרך לשנות תקליט. במיוחד אחרי ההתבטאויות הגלויות על רמאות, על ניצול המערכת, ועל רכיבה חופשית על גבם של המשרתים. בבית משותף זה לא עובד ככה. במשפחה, אין דבר כזה מישהו ששם רגליים על שולחן השבת ולא מפנה את הצלחת שלו. אם זה היה קורה בבית היינו אומרים לו אנחנו אוהבים אותך, אתה אח שלנו, אבל עד כאן.

מול כל זה מקודמת חקיקה שברור לכולם שלא תעבור. לא בכנסת, לא בבג״ץ, ובעיקר לא במבחן המציאות. והיא גם לא פותרת את הבעיות האמיתיות. לא את צורכי הביטחון, ולא את השבר החברתי.

אחרי המון עבודה מאחורי הקלעים עם הרב לייבל, האדמור מקרלין וגורמים נוספים בחברה החרדית אני בטוח היום שיש פתרון. לא מושלם, אבל נכון. והוא חייב להתבסס על כמה עקרונות ברורים:

ראשית אחריות אישית.

לא הסדרים מגזריים ולא קומבינות מוסדיות. כל אזרח נבחן כפרט. הזכויות, החובות, התקציבים והסנקציות חלים על האדם עצמו. זה צודק, זה שוויוני, וזה גם הדבר היחיד שעובד לאורך זמן .

שנית לימוד תורה כשליחות, לא כמסלול מילוט.

מי שבאמת מתמסר ללימוד תורה במסירות נפש צריך להיות מסוגל לעשות זאת. אבל זה חייב להיות חריג, עם סטנדרט גבוה, שעות לימוד מלאות, נוכחות יומיומית, פיקוח הדוק, כולל בקרה ביומטרית על כניסה ויציאה מהישיבות, ואכיפה אמיתית. לימוד תורה לא יכול לשמש פטור כללי משירות .

שלישית כסף לא עובר למוסדות, אלא לאדם.

כל תקצוב, אם קיים, עובר ישירות ללומד. לא לישיבות, לא למנגנונים. כך מונעים אינטרסים, ניפוחים ורמאויות, ומחזירים אחריות אישית.

רביעית אפס סובלנות לרמאות.

מי שמשקר, מי שמצהיר שקר, מי שעוקף, משלם מחיר כבד: קנסות, שלילת הטבות, סגירת מוסדות. בלי קריצות ובלי הנחות. אחרת שום חוק לא שווה כלום.

ולבסוף כל השאר משרתים.

שירות צבאי קודם כול. ומי שבוחר שלא לשרת בוחר גם לשלם מחיר כלכלי וחברתי כבד. לא כעונש, אלא כהשלכה טבעית של אחריות.

אני כותב את זה מתוך המילואים, מתוך המלחמה, ומתוך היכרות עמוקה עם המורכבות מבפנים אחרי עשור של עשיה בחברה החרדית ושנתיים של מאבק למען הגדלת הסד״כ וגיוס של כולם. ברור לי שיש אנשים רציניים מכל הצדדים שמבינים שזה הכיוון. השאלה היא מי מוכן להפסיק להשתמש בגיוס ככלי ניגוח, ולהתחיל להתנהג כמו מי שאחראים על משפחה.

‍

אנחנו צריכים חקירה.

ועדת החקירה הפכה לויכוח המשך לרפורמה. למי מאמינים - לממשלה או בית המשפט. וזה ממש לא במקרה.

הדיון המקדים והמשני הזה דוחה את ביצוע החקירה. מי שמשלם את המחיר זו מדינת ישראל והמשפחות השכולות.

ועדת חקירה תפקידה להגיע לחקר האמת ולאפשר הפקת לקחים אמיתית בכל הדרגים. זו המטרה הבלעדית - ולא ניסיון להכריע בשאלה למי מאמינים.

בחוסר אחריות משווע כבר למעלה משנתיים שהממשלה לא עשתה צעד לחקור את הדברים, ועכשיו כשנגמרה המלחמה היא גוררת אותנו לוויכוח מי ימנה את החוקרים. סליחה. מי ימנה את מי שימנה את החוקרים (ע"ע ועדת קלנר).

עד שנגיע לשלב שבו חוקרים נאבד זמן יקר. זה טוב לה. זה מרחיק ממנה את המסקנות. זה מצופף את השורות ומחזיר את הויכוח "הישן והטוב" - למי אתה מאמין – לנשיא עמית או לראש הממשלה נתניהו?

האופוזיציה משחקת את המשחק ומנהלת את הויכוח  - מי ימנה – כנראה קו השבר הזה משרת גם אותה.

אי חקירת האירועים עד כה הוא אחד הפשעים החמורים. רק השבוע נפטר ממחלה רח"ט מחקר ב-7.10. הזכרון הוא דבר מתעתע ונראטיבים מתקבעים. מסמכים יכולים להיעלם או להשתנות (חלק מההזיה שבה אנו חיים). והסיכוי שנצליח לשחזר נכון את העובדות שבבסיס המחדל הולך וקטן.

חייבים לדלג על המשחק הפוליטי.

המחאה לחקירת האירועים צריכה להציג דרישה לחוקרים וסמכויות. לא לשאלה מי ימנה.

מחר צריך להניח נייר עם שמות וסמכויות. רשימה של חוקרים בעלי שם וקונצנזוס מתחום הביטחון, המשפט והציבור. ממש לא מעניין מי יניח את הרשימה. נבדוק שם שם עניינית.

אם יעמידו שמות מוטים בכוונה (ואני לא תמים הם יעמידו) - נפרק את מי שהציע ואת השם שהוצע במחאה משותפת.

פתאום כשזו תהיה המחאה והדרישה - נגלה שרפי בן שטרית ויזהר שי יכולים לעמוד יחד עם דדי שמחי וחגי לובר. (שאינני מטיל טיפת דופי בכנות כוונותיהם של מי מהארבעה ורצונם האמיתי לחקור).

האירועים חייבים להיחקר כדי להפיק לקחים. בואו נפסיק לרדוף אחרי הזנב של עצמנו בשאלה מי ימנה ונדבר על מי יחקור ומה סמכויותיו.

‍