חדשות אל הדגל

השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.

הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.

מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”

לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.

מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.

כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.

וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.

זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.

במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.

‍

מתווה הגיוס שלנו הוא מתווה ציוני, כולם כולל כולם- קואליציה ואופוזיציה מצופים לעמוד מאחוריו בלי להתבלבל ,לא משיקולים פוליטיים ולא משום דבר אחר בדרך. כי למרות שהבית הזה הוא בית פוליטי, הנושא הזה הוא קדוש

‍

‏הדיון על פתיחת מעבר רפיח חושף נקודת עיוורון מאוד גדולה היום בשיח של הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, פתיחת מעבר רפיח היא חלק מקונטקסט. לפתוח את מעבר רפיח בעולם שבו השמדנו את חמאס ואנחנו מתנתקים לחלוטין מרצועת עזה ומהאחריות עליה, ודרך הפתיחה הזאת מעבירים את האחריות ההומניטרית ואת הקשר לעולם למצרים, יכולה להיות הישג. פתיחת מעבר רפיח בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו משאירים את חמאס על הרגליים ומאפשרים שליטה והשפעה של קטר, טורקיה ומצרים, היא כישלון.

‏ולכן הבדיקה היא לא אם לפתוח או לא לפתוח, אלא באיזו מציאות. אני רואה אנשי ימין שמתפתלים כדי להגן על מהלך שברור שאינו חלק מניצחון או הכרעה, ואני רואה אנשי שמאל שתוקפים אותו כאילו שהם לא היו עושים את אותו דבר לפני שנתיים. הציונות אומרת דבר פשוט. מי שמבקש להשמיד אותנו, לא מנהלים איתו תהליך. הולכים עד הסוף ומסירים את האיום.

‏אלא שהגענו לנקודה שבה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אבדות כבדות, ואובדן יכולת תמרון, השליטה וההשפעה הופקעו מידינו ועברו לידיים אמריקאיות ולמועצות שלום למיניהן. זה מסביר את המצב, אבל לא מצדיק אותו. היו נקודות בדרך שבהן היה צריך לפעול אחרת.

‏וכאן נכנסת גם אשליית הוועדה הטכנוקרטית. לקרוא לגוף כזה טכנוקרטי לא הופך אותו לניטרלי. זה אותו די אן איי של הרשפ, אותה תפיסה של רשות אחת ונשק אחד, ואותה שאיפה להחזיר שליטה פלסטינית הדרגתית בעזה. זו בדיוק הסיבה שחמאס מוכן למסור לכאורה את השלטון האזרחי. לא מתוך תבוסה, אלא כי המהלך הזה לא שומט ממנו את מנגנוני הכוח, אלא מאפשר השתלטות מדורגת מבפנים. פתיחת רפיח והכנסת הוועדה נתפסות אצל חמאס והרשפ כצעד שמסמן סיום מלחמה ומקעקע את הישגי הלחימה.

‏הנקודה הראשונה שבה היה צריך לפעול אחרת הייתה בשבעה באוקטובר. האמירה הייתה צריכה להיות שכל יום שבו חמאס לא משחרר את בני הערובה, ישראל כובשת עוד חצי קילומטר מרצועת עזה. לא כדי ליישב ולא כדי להתנחל, אלא כדי להעביר מסר חד. מי שתוקף אותנו כמו בשבעה באוקטובר משלם מחיר כבד ובלתי הפיך איפה שכואב לו. באדמה.

‏אני לא חושב שחמאס ושונאינו רואים כאן תבוסה. להפך. מבחינתם הם הצליחו לתרגם את השבעה באוקטובר להישג בינלאומי אדיר. לחץ עולמי, אופק למדינה פלסטינית, וחמאס שנשאר על הרגליים עם נשק בעזה. והדבר הזה מקומם אותי.

‏זה מה שקורה כשהולכים בדרך העקומה שמציעים לנו גם הימין הפוליטי וגם השמאל הפוליטי. לא לכאן ולא לשם. בלי הכרעה ובלי אחריות. ואם היינו הולכים מלכתחילה בדרך הציונית, הדרך של הסרת איום מוחלט והליכה עד הסוף, היינו יכולים לפתוח את מעבר רפיח כפתיחה של ניצחון. מהלך שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אחרי שחמאס מוכרע לחלוטין, ולא כוויתור שמלבישים עליו סיפור.

‏מעכשיו, נפרדים מהדרך הכושלת של הימין והשמאל. חוזרים לדרך הציונית

‍

ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ברובה היא ציונות במיטבה. מי שלא מבין את זה כופר ביסודות שעליהן הוקמה מטולה, ניצנה והתנועה הקיבוצית.
אבל גם מי שלא מוכן לקבל את זה, צריך להבין שהאיומים בקיצוץ תקציביים שמכוונים כלפי אוכלוסייה אשר משרתת עובדת ותורמת רבות לקיום המדינה (כולל שיעור שירות קרבי גבוה לאין שיעור מחלקה באוכלוסייה) זה פופוליזם טהור שמנציח את הריב הצדקני והמסוכן של המחנות הפוליטיים המובילים בישראל.
האם יש לקיים דיון רציני על סדרי עדיפויות? כן. בהחלט.
אין שום ספק שאצבע הגליל והצפון בכלל צריך לקבל דחיפה תקציבית משמעותית (אגב אני הולך לסיור שם מחר - לראות בעיניים את ערי הרפאים).
מאיפה נביא את הכסף? יש הרבה מאוד מקורות.
האם יכול להיות שזה יסיט תקציבים מגבעות השומרון? יכול מאוד להיות. כמו שזה יסיט תקציבים מתל אביב.
גם ההסתערות המיידית על ד״ר יעל דוקוב-רויטמן מטעם כל מי שלא משתייך למחנה הפוליטי שלה, מייצגת בצורה מיטבית את כל הרע של ״ימי הנס״ האלו - הכל נשפט לפי הפוזיציה. לא עיניים טובות, לא דקה של חסד ובעיקר - אף אחד לא נותן למציאות לבלבל אותו. רק הפוזיציה.
לא שחסרות דוגמאות מהצד השני כמובן על תעדוף לקוי והזוי של ממשלה רופסת שמקריבה את בטחון המדינה ומקדמת סרבנות מערכתית רק כדי לשמר את קיומה של ממשלת ימין כדי שחס וחלילה לא נקבל פה גל טרור רצחני ומדינה פלסטינית על הגבול ואז בראשותם אנחנו מקבלים את גל הטרור הגדול ביותר ומדינה פלסטינית נמצאת מעבר לפינה.
אז מה כן?
כן דיון ציוני אמיתי על סדרי עדיפויות לאומיים - כזה שמסתכל קודם כל על ביטחון, על ריבונות, על שירות ונשיאה בנטל, ולא על שיוך למחנה.
כן חיזוק דרמטי של הצפון, של הגליל ושל קווי הספר, מתוך הבנה שזה קיומי.
וכן, גם בחינה מפוכחת של כל תקציב, בכל מקום, כולל ביהודה ושומרון, כולל בתל אביב.
מי שבאמת אכפת לו מהמדינה, צריך להיות מסוגל להחזיק שתי מחשבות יחד. גם להגן על ההתיישבות כמעשה ציוני עמוק, וגם לדרוש אחריות וציות לחוק.
סדרי עדיפויות ושיח לאומי שלא בנוי על שנאה, החרמות ופופוליזם.
זה אולי יפתיע חלק מהפוליטיקאים שעסוקים מאוד בלפרק את החברה הישראלית, אבל ציונות לא נמדדת בכמה חזק אתה שונא את המחנה שממול, אלא דווקא ביכולת  להניח פוזיציות בצד ולשאול ביושר - מה מחזק את מדינת ישראל ואת העם שחי בה.

‍

זו לא בעיה של צד אחד

הפגנת עשרות אלפי הערבים במוצ"ש בתל אביב כמעט לא עשתה כותרות. אני תוהה אם היא הזיזה למישהו. אבל הריאיונות ברדיו בעקבותיה עצבנו אותי לא מעט.

אתמול, ביום של נסיעות ופגישות, הקשבתי לכמה ריאיונות עם מנהיגים בחברה הערבית על משבר האלימות הקשה והאמיתי במגזר. בשלושה ריאיונות שונים, כל האצבע הופנתה למשטרה. כל האחריות הוטלה על הממשלה ועל המשטרה. למרות שהמראיינים ניסו שוב ושוב לגרום לדוברים להתבונן קצת פנימה, הם סירבו בתוקף. זו בעיה של המשטרה, לא שלהם.

מן הצד השני יש כמעט התעלמות מוחלטת בתקשורת היהודית. אדישות, שהיא לפעמים גרועה יותר מכעס. זה נושא שקוף לרוב החברה היהודית, כאילו הוא לא נוגע לנו. ואם כבר מדברים עליו, נזרקות אמירות קשות כמו “אין מה לעשות, זו חברה אלימה, שייהרגו אחד את השני” ועוד פנינים מהסוג הזה.

כך נראה השיח בישראל: העניין עצמו, אקוטי ככל שיהיה, נדחק הצידה. רק הפוזיציה חשובה. זה מתכון מושלם לכך שיום אחד זה יתפוצץ לכולנו בפנים.

באל הדגל אנחנו מנסים לדבר על העניין עצמו — עם עובדות, נתונים ותוכניות פעולה. העובדות הן שאין ביטחון אישי בחברה הערבית. זה גולש לפרוטקשן בגליל, בנגב, ובהדרגה גם לאזורים נוספים. הכישלון של המשטרה ושל הממשלה בולט לעין.

מקרי הרצח הרבים מעידים על בעיה עמוקה יותר. ויכוח על חניה שנגמר בשני הרוגים, או אח שרוצח את אחותו כי יצאה עם מישהו שלא נראה לו — אלה לא רק תקלות משטרה. אלה תופעות קשות בתוך החברה עצמה. מנהיגים אמיצים בחברה הערבית כבר אמרו את זה בקול. חייבת להיות מוכנות להתבוננות פנימית ולתהליך שינוי לא פשוט.

מצד המדינה נדרשת תכנית לאומית אמיתית:
איסוף נשק רחב היקף, החמרת ענישה, פתיחת עשרות תחנות משטרה, ופיזור רשויות מקומיות שנשלטות בידי ארגוני פשיעה.

אבל זה לא יכול להיעצר שם. חייבת להיות גם השקעה עצומה בחינוך, בהכשרה לתעסוקה ובתשתיות. צריך להנהיג מסלולי שירות — צבאי למי שרלוונטי ושירות לאומי לאחרים. כי אם המדינה לא מגייסת את הצעירים, ארגוני הפשיעה יעשו זאת במקומה. חייבים גם לייצר אופק דיור נורמלי בחברה הערבית.

השינויים האלה לא פשוטים. הם דורשים להפוך סדרי עולם, והם לא עניין של צד אחד. חלקם ידרשו גם הפעלת כוח. אבל זו משימה חיונית להישרדותה ולצמיחתה של מדינת ישראל.

‍

איך "מוסריות מערבית" הופכת לקפסולת מוות שמובילה לעשרות שנות טרור, מוות של מאות אלפים, ודיכוי אכזרי באיראן ובכל רחבי העולם.

"עשרת ימי הפאג'ר" - חג לאומי שמתחיל היום באיראן, לצד האפשרות למכה אמריקאית, הם הזדמנות מצוינת להבין למה והלקחים שאנחנו חייבים להפנים במלחמתנו בטרור.

ערב המהפכה האיסלאמית שלט באיראן השאה הפרסי. מלך - דיקטטור שהיה בן חסות של האמריקאים. הוא הנהיג ערכים מערביים וחילוניים, כולל קידום מעמד האישה, שהכעיסו את הציבור האיסלאמי באיראן.

לצד זאת שלטון השאה היה מושחת, ודיכא באכזריות לא מעטה את המתנגדים לו, שהגיעו גם מהאגף השיעי מוסלמי בהנהגת חומייני וגם מהמעמד הבינוני ומהשמאל הסוציאליסטי והחילוני.

ב- 1978 התחילו מחאות נרחבות בכל רחבי איראן. מוסלמים שיעים לצד קבוצות סוציאליסטיות וחילוניות, מחו יחד להפלת השלטון המושחת של השאה.

כשהמחאות החלו לצבור תאוצה ולאיים על השלטון, השאה ביקש לדכא אותן. נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, הפעיל לחץ כבד לשמור על סטנדרט מערבי של "זכויות אדם" במחאות, ולא לדכא אותן באופן אלים. לכאורה עמדה מוסרית מקובלת במערב, שמקדשת את חופש ההפגנה והמחאה, ואוסרת ירי על אזרחים.

התוצאה היתה נפילת שלטון השאה בינואר 1979. בראשון לפברואר 1979, נחת חומייני, מנהיג המהפכה האיסלאמית, באיראן. בתוך עשרה ימים תפס חומייני את השלטון והשלים את המהפכה האיסלאמית במדינה - אלו הם עשרת ימי הפאג'ר שנחגגים מאז כחג לאומי לציון המהפכה באיראן.

לא צריך להרחיב איך שלטון האייתוללות ומשמרות המהפכה הביאו טרור, דיכוי ומוות לעם האיראני ולעולם כולו. היום מציינים 47 שנים לאותה מהפכה ארורה. מהפכה שנולדה וניצלה, בין היתר, את המחשבה המערבית, שהערכים הדמוקרטיים והליברליים מתאימים לכל עם או אוכלוסייה קיצונית וברברית ככל שתהיה.

במבחן התוצאה, "המוסריות" של הנשיא קרטר הביאה לעליית הטרור, שגבה חיים וזרע מוות פי כמה משלטון השאה. שהוביל לדיכוי ושלילת זכויות אדם, נשים וילדים באיראן ובכל רחבי העולם. ובהקשר הישראלי, חיזק את חיזבאללה וחמאס שאחראיים לרצח של הכי הרבה יהודים וישראלים מאז השואה.

יש טוב ויש רע. יש חברות משכילות ומתקדמות שהערכים הדמוקרטיים מביאים להם רווחה, ויש חברות ותרבויות שאותם ערכים הם סם מוות עבורם ועבור העולם. על אותם חברות קיצוניות לעבור שינוי תרבותי, דתי ואידיאולוגי מרחיק לכת עד שנוכל לחלוק איתם את אותם ערכים דמוקרטיים.

את הלקח הזה אנחנו חייבים להפנים במלחמה שלנו בטרור, ובתפיסת הביטחון של ישראל. כשמנהלים מלחמה מול אויב ברברי ואכזרי שלא מכיר בערכים יהודיים ומערביים כאחד, ובז לחיי אדם, אי אפשר לעשות זאת עם ידיים קשורות, תחת סטנדרט מערבי טהרני. מי שמכפיף את הלחימה לכללי זכויות האדם, או "חותר" לשלום מתוך הנחה שהאויב רק מבקש רווחה, ימצא את האויב שלו מנצל את חולשתו ומתהפך עליו באכזריותו.

יפה בהקשר זה אימרת חז"ל ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

זאת חייבת להיות ההבנה הבסיסית אל מול העולם האכזר והברברי עמו אנחנו מתמודדים.

אין בכך אישור לברבריות, רצח לשם רצח, או מתן היתר לירי ללא הבחנה. ערך חיי אדם וטוהר הנשק הם חלק חשוב ברוח צה"ל. אבל אסור בשום פנים ואופן שערכים אלו יובילו לעיוות מוסרי ויערערו על הערך הראשון בין שווים - דבקות במשימה וחתירה לניצחון. ניצחון על הרוע המוחלט שעמו אנו מתמודדים בעל כורחנו, ואותו אנחנו חייבים להכריע עד תום.

‍

יש רגעים שבהם הלב נקרע.

רן גואילי, החטוף האחרון שהיה בעזה, שב הביתה. הידיעה שאף אחד לא נשאר מאחור, מביאה איתה שמחה גדולה של סיום פרק נורא בהיסטוריה של המדינה. אבל באותה נשימה ממש, גם כאב עצום על כך שהוא שב כחלל.

יש שמחה אמיתית בכך שהמשפחה יכולה סוף סוף להניח אבן על קבר ישראל, ולא לבכות מול תמונה.

ויש גם אמת כואבת שאי אפשר לטשטש בדבר מותו. אמת שמספרת סיפור על כשל עמוק, על מחיר כבד מדי ששולם לאורך זמן ארוך מדי, אמת שמכריחה אותנו להביט במראה ולשאול - לאן אנחנו הולכים מכאן.

המתח הזה בין השמחה לבין האבל הוא לב הסיפור הישראלי של התקופה הזו. עם שמסרב לוותר על אנשיו וכואב עד עומק העצמות את כל מי שלא שב לחיים.

שם בדיוק, נולדת גם האחריות שלנו כחברה וכמנהיגות וכדור - לא רק להתרגש מהרגע הזה, אלא לקחת ממנו מחויבות עמוקה לשינוי. לא רק לכאוב אלא לתקן.

לא רק לזכור, אלא לבנות מציאות שבה החוזה בין המדינה לאזרחיה, הוא קדוש באמת.

ברוך שובך הביתה רן.

יהי זכרך מצפן - שנהיה ראויים.

בתמונה - רן ב 7.10, אחרי שעות של לחימה בהם אמר ״אחריי״ והגן על המדינה.

‍

זה עובד בתוך המשפחה- זה יכול לעבוד בחברה הישראלית.

השנה קיבלנו קריאה להתייצב לכ-70 ימי מילואים.

לא שבועיים. לא ״עוד סבב״. שבעים יום.

אי אפשר לנהל ככה חיים. לא משפחה, לא עבודה, לא עסק. ואי אפשר לבנות כך את הביטחון של מדינת ישראל לאורך זמן. זה שוחק אנשים טובים, שובר משפחות, ומעמיס שוב ושוב על אותו ציבור קטן שכבר נושא בעול עד קצה היכולת.

ובמקביל, העובדות ידועות: חסרים לצה״ל כ-12 אלף חיילים. זה לא ויכוח אידיאולוגי. זו מציאות ביטחונית. והפער הזה לא ייסגר באמצעות עוד שחיקה של המילואים, ולא דרך חקיקה שמעמידה פנים שהיא פותרת משהו אבל כולה בלוף.

גם דבר נוסף ברור: מלחמת תרבות כוללת בין החברה החרדית לשאר החברה תעשה רק רע. היא לא תביא יותר חיילים, לא תחזק את הביטחון, ולא תבנה ישראל חזקה. היא רק תעמיק קרע.

ויש עוד משהו ברור: החברה החרדית חייבת להשתנות. ובמיוחד המנהיגות החרדית, זו שלא רואה במדינת ישראל בית שהיא חלק ממנו, תצטרך לשנות תקליט. במיוחד אחרי ההתבטאויות הגלויות על רמאות, על ניצול המערכת, ועל רכיבה חופשית על גבם של המשרתים. בבית משותף זה לא עובד ככה. במשפחה, אין דבר כזה מישהו ששם רגליים על שולחן השבת ולא מפנה את הצלחת שלו. אם זה היה קורה בבית היינו אומרים לו אנחנו אוהבים אותך, אתה אח שלנו, אבל עד כאן.

מול כל זה מקודמת חקיקה שברור לכולם שלא תעבור. לא בכנסת, לא בבג״ץ, ובעיקר לא במבחן המציאות. והיא גם לא פותרת את הבעיות האמיתיות. לא את צורכי הביטחון, ולא את השבר החברתי.

אחרי המון עבודה מאחורי הקלעים עם הרב לייבל, האדמור מקרלין וגורמים נוספים בחברה החרדית אני בטוח היום שיש פתרון. לא מושלם, אבל נכון. והוא חייב להתבסס על כמה עקרונות ברורים:

ראשית אחריות אישית.

לא הסדרים מגזריים ולא קומבינות מוסדיות. כל אזרח נבחן כפרט. הזכויות, החובות, התקציבים והסנקציות חלים על האדם עצמו. זה צודק, זה שוויוני, וזה גם הדבר היחיד שעובד לאורך זמן .

שנית לימוד תורה כשליחות, לא כמסלול מילוט.

מי שבאמת מתמסר ללימוד תורה במסירות נפש צריך להיות מסוגל לעשות זאת. אבל זה חייב להיות חריג, עם סטנדרט גבוה, שעות לימוד מלאות, נוכחות יומיומית, פיקוח הדוק, כולל בקרה ביומטרית על כניסה ויציאה מהישיבות, ואכיפה אמיתית. לימוד תורה לא יכול לשמש פטור כללי משירות .

שלישית כסף לא עובר למוסדות, אלא לאדם.

כל תקצוב, אם קיים, עובר ישירות ללומד. לא לישיבות, לא למנגנונים. כך מונעים אינטרסים, ניפוחים ורמאויות, ומחזירים אחריות אישית.

רביעית אפס סובלנות לרמאות.

מי שמשקר, מי שמצהיר שקר, מי שעוקף, משלם מחיר כבד: קנסות, שלילת הטבות, סגירת מוסדות. בלי קריצות ובלי הנחות. אחרת שום חוק לא שווה כלום.

ולבסוף כל השאר משרתים.

שירות צבאי קודם כול. ומי שבוחר שלא לשרת בוחר גם לשלם מחיר כלכלי וחברתי כבד. לא כעונש, אלא כהשלכה טבעית של אחריות.

אני כותב את זה מתוך המילואים, מתוך המלחמה, ומתוך היכרות עמוקה עם המורכבות מבפנים אחרי עשור של עשיה בחברה החרדית ושנתיים של מאבק למען הגדלת הסד״כ וגיוס של כולם. ברור לי שיש אנשים רציניים מכל הצדדים שמבינים שזה הכיוון. השאלה היא מי מוכן להפסיק להשתמש בגיוס ככלי ניגוח, ולהתחיל להתנהג כמו מי שאחראים על משפחה.

‍

אנחנו צריכים חקירה.

ועדת החקירה הפכה לויכוח המשך לרפורמה. למי מאמינים - לממשלה או בית המשפט. וזה ממש לא במקרה.

הדיון המקדים והמשני הזה דוחה את ביצוע החקירה. מי שמשלם את המחיר זו מדינת ישראל והמשפחות השכולות.

ועדת חקירה תפקידה להגיע לחקר האמת ולאפשר הפקת לקחים אמיתית בכל הדרגים. זו המטרה הבלעדית - ולא ניסיון להכריע בשאלה למי מאמינים.

בחוסר אחריות משווע כבר למעלה משנתיים שהממשלה לא עשתה צעד לחקור את הדברים, ועכשיו כשנגמרה המלחמה היא גוררת אותנו לוויכוח מי ימנה את החוקרים. סליחה. מי ימנה את מי שימנה את החוקרים (ע"ע ועדת קלנר).

עד שנגיע לשלב שבו חוקרים נאבד זמן יקר. זה טוב לה. זה מרחיק ממנה את המסקנות. זה מצופף את השורות ומחזיר את הויכוח "הישן והטוב" - למי אתה מאמין – לנשיא עמית או לראש הממשלה נתניהו?

האופוזיציה משחקת את המשחק ומנהלת את הויכוח  - מי ימנה – כנראה קו השבר הזה משרת גם אותה.

אי חקירת האירועים עד כה הוא אחד הפשעים החמורים. רק השבוע נפטר ממחלה רח"ט מחקר ב-7.10. הזכרון הוא דבר מתעתע ונראטיבים מתקבעים. מסמכים יכולים להיעלם או להשתנות (חלק מההזיה שבה אנו חיים). והסיכוי שנצליח לשחזר נכון את העובדות שבבסיס המחדל הולך וקטן.

חייבים לדלג על המשחק הפוליטי.

המחאה לחקירת האירועים צריכה להציג דרישה לחוקרים וסמכויות. לא לשאלה מי ימנה.

מחר צריך להניח נייר עם שמות וסמכויות. רשימה של חוקרים בעלי שם וקונצנזוס מתחום הביטחון, המשפט והציבור. ממש לא מעניין מי יניח את הרשימה. נבדוק שם שם עניינית.

אם יעמידו שמות מוטים בכוונה (ואני לא תמים הם יעמידו) - נפרק את מי שהציע ואת השם שהוצע במחאה משותפת.

פתאום כשזו תהיה המחאה והדרישה - נגלה שרפי בן שטרית ויזהר שי יכולים לעמוד יחד עם דדי שמחי וחגי לובר. (שאינני מטיל טיפת דופי בכנות כוונותיהם של מי מהארבעה ורצונם האמיתי לחקור).

האירועים חייבים להיחקר כדי להפיק לקחים. בואו נפסיק לרדוף אחרי הזנב של עצמנו בשאלה מי ימנה ונדבר על מי יחקור ומה סמכויותיו.

‍

השבוע שוחחתי עם אנשים רבים גם מהחברה החרדית, כאלה שמעורבים עמוק בליבת סוגיית הגיוס ומובילים כוללים וקהילות גדולות וגם עם אנשים מתוך מערכת הביטחון, מארגוני המשרתים ומהכנסת.‏ולכולם יש הבנה אחת משותפת:‏❌החוק של ביסמוט הוא חוק לא טוב. הוא לא יעבור.ואם הוא כן יעבור בכנסת הוא ייפסל בבג״ץ.‏המשמעות ברורה, אנחנו עומדים בפתח של תקופה ארוכה מאוד, אולי שנה, עד אחרי הבחירות והקמת ממשלה חדשה, שבה לא יהיה גיוס משמעותי נוסף דרך חקיקה, לא הוראות שעה, לא פתרונות זמניים, ולא מענה אמיתי לצרכים הדחופים של מערכת הביטחון.‏ובמקביל, גם עולם הישיבות והחברה החרדית במצוקה. בלי תקציבים, בלי ודאות, בלי אופק, ועם מתח הולך וגובר שמייצר בעיקר דבר אחד- הקשחת עמדות.‏הדיבור הופך קיצוני יותר, החומות מתגבהות, והמחיר משולם על ידי הציבור המשרת, הציבור החרדי ועל ידי מדינת ישראל כולה.‏יש מי שאומר שהחברה החרדית נמצאת היום בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלה אי פעם וזה הזמן ללחוץ עוד יותר חזק. אם לא נטפל בחוסר ההשתתפות החרדית עכשיו, המדינה לא תחזיק עוד 20 שנה לא כלכלית, לא חברתית, לא ביטחונית, וגם לא מוסרית.‏ומנגד, יש קולות בצד החרדי שאומרים‏״אנחנו מול גזירות שמד. צריך לעמוד הכי חזק. עברנו את זה בגלויות, עברנו את זה ברדיפות ונעבור גם את זה.״‏שני הקולות האלה, משני הצדדים, הם קולות של חורבן.‏אלה קולות שלא באים לפתור בעיות, אלא מוכנים לשלם מחירים כבדים מאוד כדי לא לפתור.‏קולות שמובילים למסלול התנגשות, מסלול קצה, מסלול שמסוכן למדינת ישראל.‏ולמולם קיימים גם קולות אחרים.‏קולות פרגמטיים, ענייניים, ציוניים.‏קולות של אנשים שלוקחים אחריות:‏אחריות על צורכי הביטחון והצורך בעוד סד״כ.‏אחריות על חיבור, תיקון וריפוי החברה הישראלית.‏ואחריות גם על עולם התורה, כי הוא חלק עמוק מהזהות שלנו, והוא קריטי לסיפור היהודי והציוני.‏אבל איזה עולם תורה?‏לא עולם תורה שרואה במדינת ישראל ״שלטון כופרים״ או פריץ זר. לא עולם של ״נמות ולא נתגייס״. ‏אלא עולם תורה שמבין שמדינת ישראל היא הבית של העם היהודי וכל יהודי מצווה לקחת חלק בהגנה ובבנין הבית. עולם שבו חרדים הם אזרחים שותפים:‏משרתים.‏מתפרנסים בכבוד.‏רוכשים השכלה.‏ולומדים תורה.‏וזו המשימה שלנו עכשיו. להפגיש את הכוחות המעשיים בחברה החרדית ובקרב כל מי שעוסק בפתרון בעיית הגיוס, ולהציע פתרון מיידי לבעיה ובניית גשר של אמון בין הצדדים שטיפסו גבוהה על העץ. אני עובד על זה ואעדכן בקרוב.

כשהקמתי את החברה הראשונה והלכתי לגייס כסף, פגשתי משקיע ששאל אותי: מה ה-skin in the game שלך?

לא הכרתי את המושג, אבל הבנתי תוך כדי השיחה שהוא שואל בעצם מה אני שם בתוך האירוע הזה? האם אני שם כסף, אני שם את הזמן שלי, את המוניטין, מה אני מפסיד אם זה לא עובד? הוא יודע מה הוא יפסיד אם זה לא יעבוד, את הכסף שהוא משקיע. אבל הוא שאל מה איתי. כי מה שהוא באמת רוצה לבדוק זה עד כמה אני מרגיש שזה עליי. עד כמה אם זה לא יעבוד אני ארגיש תחושה קשה, אני אפגע מזה. כי זו אולי המשמעות הכי עמוקה של אחריות, ההרגשה שזה עליי.

ועכשיו תעבירו את זה למדינה.

מה ה-skin in the game של אזרח? הוא נותן את השנים הטובות ביותר שלו לצבא, הוא מסכן את החיים שלו, הוא משלם מיסים, הוא עובד, הוא מקים פה חברות. הוא בונה פה בית.

אבל יש היום הרבה ישראלים שיש להם פחות skin in the game. וכשאין לך skin in the game אתה לא מרגיש אחריות. להיות ציוני זה להרגיש אחריות. לדעת שזה עליי. וככה מי שלא ציוני מרגיש פחות אחריות, ומי שיש לו פחות skin in the game מרגיש פחות ציוני.

זה ביצה ותרנגולת. זה נכון לגבי אנשים וזה נכון לגבי קהילות שלמות.

ובסוף, כשזה עליי אז אני משרת. אני עובד. אני מקים חברות. אכפת לי.

אני לא שונא. אני לא מלכלך. אני לא זורק זבל. אני לא נוהג בפראות. אני שומר על החוק. אני מחפש איך לגרום למקום הזה להיות הבית הכי טוב בעולם.

אני מבין שחייבים להסתכל מנקודת המבט של טובת המדינה.

זו החזרה בתשובה הכי גדולה שנדרשת בדור שלנו-  החזרה בתשובה של הציונות. זו המשימה שלנו.

‍

קיבלתי המון תגובות על הפוסט על סיכת חבל התלייה של בן-גביר. אחת הייתה מאישה בטוויטר, שכתבה לי כך:
״אתה מלכלך את השם דוד
דוד המלך ע״ה היה גדול הַמַצְבִּיאִים בעם ישראל
את הפסוק הזה הוא כתב 👇
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.
אם היית יהודי היית מרגיש את הסנטימנט הזה בוער בלבך
על מה שחמאס ביצע ביהודים בשואת העוטף״
אני כותב את הדברים בתור מי ש**אשכרה** רדף אויבים בשטח כמעט עשרים שנה. ראיתי מלחמה מקרוב, הרגשתי את טעם המוות, איבדתי חברים. מהמקום הזה אני אומר: מי שבאמת לוחם, מי שבאמת ״רדף את אויביו״ ונטל חיים, לא מתהדר בזה, ולא מתענג על המוות. הוא יודע כמה הדבר הזה כבד, כמה צריך להיות עניו מולו.
אני בטוח שגם דוד המלך, כשאמר את הפסוק, לא דמיין סיכות חגיגיות של חבל תלייה. המוסר היהודי שלנו, הערכים שעליהם גדלנו, מחייבים אותנו להיות תקיפים ואכזריים מול אויב, אבל צנועים מול מושג החיים והמוות.
אני לא חושש מענישה צודקת של בני מוות. במקרים מסוימים, גם עונש מוות יכול להיות מוצדק. אני חושש ממה שהחגיגה והיוהרה סביב ההוצאה להורג מייצא לתוך החברה שלנו.
מה רואה הנער בן ה-16 שמסתכל על השר לביטחון לאומי עונד בזחיחות סיכת תלייה? הוא לא יודע לעשות את ההבחנה הדקה בין צדק לבין התענגות על דם. בין נחישות מוסרית לבין שחיתות מוסרית.
וכמו תמיד בהיסטוריה, מי שמוביל את תרבות ההתרברבות האלה הם בדרך כלל אלה שלא רדפו את אויביהם, לא נלחמו דקה בשדה הקרב, לא שירתו, לא יודעים מה זה מלחמה מבפנים. אלה שלא טענו את טעם הדם הם אלה שחוגגים את המוות.
זה העולם ההפוך שכואב לי לראות פה. לא בגלל הרחמים שלי על המחבלים, אלא בגלל האחריות שלי לילדים שלנו, לחיילים הצעירים, לחברה הישראלית שאנחנו בונים. אין לנו את הפריבילגיה לאמץ לעצמנו מוסר של חבל תלייה. אנחנו חייבים להישאר עם מוסר של חיים גם כשנאלצים, לעיתים, לשלול אותם מאויב.

‍

זה 23 אלף שהם לא 23 אלף

זה 3 שנים שהן לא 3 שנים

זה "חרדים" שהם לא חרדים

זה חיילים שהם לא לוחמים ולא תומכי לחימה

זה סנקציות שהן לא סנקציות

זו אכיפה שהיא לא אכיפה

בקיצור זה חוק שהוא לא חוק.

‍

צה"ל אומר שזה לא יגייס

משרד האוצר אומר שזה לא יגייס

הציבור הציוני מבין שזה לא יגייס.

‍

את מי מרמים?! את הציבור המשרת! את הציבור שהקריב כל כך הרבה בשנתיים מלחמה! את אלה שאתם שולחים לקרב שוב ושוב ושוב!

למען השם תגיד לנו את האמת. תגיד שזה חוק רע. רע לעתיד המדינה ורע לביטחון. אבל זה מה שהצלחת להשיג כרגע. ואז היינו מתווכחים עניינית האם זה שווה את המחיר.

‍

יותר מדי מונח כאן על הכף.

בכל חוג בית שאני מעביר שואלים אותי "למה אתם לא חוברים למישהו? פשוט תיכנסו לאיזו רשימה מאחורי פוליטיקאי מוכר וככה תיכנסו לכנסת. זה העיקר".

ההצטרפות של לפיד למקהלה הפופוליסטית "מי שלא משרת לא מצביע בבחירות" היא הזדמנות מצוינת להסביר למה צריך כוח פוליטי חדש ולמה בכלל קמנו.

כל מי שעוקב אחרי יודע שחוק הגיוס הוא בדמי. אני מעורב בו עד מעל הראש. אגב יש לשנות את שמו לחוק להצלת מדינת ישראל. לא פחות.

בלי שינוי קיצוני של מערך התמריצים שעם חובות מגיעות ההטבות, ובלי חובות נשללות הטבות. וסנקציות אישיות אפקטיביות. אין למדינה הזאת סיכוי. לא ביטחוני, לא כלכלי ולא חברתי-פנימי.

אבל שלילת זכות ההצבעה היא לא על הפרק. כי באותה שניה נפסיק להיות מדינה דמוקרטית. ככה פשוט.

תשמעו. דמוקרטיה זו לא השיטה הכי צודקת, והיא טומנת בחובה המון עוולות, דווקא לאלה שתורמים יותר.

אבל היא הכי פחות גרועה כמו שאמר צ'רצ'יל.

כדי להסביר לכם את האבסורד בהצעה. כמה שאלות לעדת הפופוליסטים:

האם לאסירים תישאר זכות הצבעה בדמוקרטיה שלהם? מה לגבי עברייני מין ורצח? מה לגבי גנבים? הם פחות גרועים ממי שלא משרת?

למה זכות ההצבעה של מי שמשרת בקרבי ומסכן את חייו תהיה זהה למי ששירת יומיות בגינון בקריה?

ואולי מי שמשלם יותר מיסים יקבל שני קולות? בכל זאת הוא "תרם" יותר לקופה ולכן הוא צריך להחליט איך לחלק אותה?

עכשיו הם יודעים את זה (אני מקווה), אבל זה בכלל לא מעניין אותם.

אותם מעניין דבר אחד בלבד - להיבחר. ואם זה מה שמשלהב את הקהל? ואם זה מה שהיועצים אומרים שצריך להגיד? ואם זה מה שציבור רוצה לשמוע? זה מה שנגיד.

ואם מתחרה אמר את זה. אני חייב להגיד כמוהו כדי שהקולות לא יברחו.

כשזה מגיע ממי שלפני המלחמה היה מנהיג אבירי הדמוקרטיה זה כבר מביך.

וכן. אם אתם שואלים למה לא הגיעו לרפורמה מוסכמת? לא כי לא היתה אחת כזאת. אלא כי הבייס היה כועס.

וכן. זה בדיוק הסיבה שלא יצאנו למלחמה בעזה למרות שחמאס התעצם והמשכנו להעביר לו כסף

"כי העם רצה שקט ולא היה מוכן למלחמה."

ומה שחשוב זה מה הקהל רוצה...

אפס מנהיגות.

וככה כמעט כל כותרת ופעולה פוליטית שעולה על סדר היום מנוהלת מהשיקול הפופליסטי.

נדרוש ריבונות עכשיו או עסקה עכשיו. כל אחד לפי מה שהקהל הביתי רוצה לשמוע.

אחרי התהום אליה נפלנו מגיעה לעם מנהיגות פוליטית ראויה. שמנהיגה. לא מונהגת. שאומרת אמת גם אם היא לא משתלמת.

והיא קיימת.

ראינו אותה בשדה הקרב. ראינו אותה בבתי העלמין. ראינו אותה בעשייה החברתית.

היא קיימת כאן בערימות. והיא חייבת להגיע לפוליטיקה.

זה לא משנה אם זה יהיה אנחנו או אחרים.

רק שסוף סוף היא תנהיג ותגיד לעם את האמת.

‍

למה על הפח במשגב-עם מופיע הכיתוב "עיריית תל אביב"?

בקיץ האחרון נסעתי למשגב-עם לתצפית על אל-עדייסה.

בכפר הזה התרחש קרב קשה של החטיבה, ונפלו בו 6 לוחמי אגוז ויהל"ם: איתן אוסטר, הראל אטינגר, נועם ברזילי, אור מנצור, נזר איטקין ואיתי גיאת זכרונם לברכה.

את התצפית העביר לנו Omri Sofer  עמרי סופר קצין ששירת אתי 15 שנה במילואים ומפקד כיתת הכוננות בקיבוץ.

בבוקר שמחת תורה לפני שנתיים התכתבנו. אחרי הערכת מצב זריזה אישרתי לו להישאר בבית. כיתת הכוננות במשגב היתה הכוח הקדמי ביותר של צה"ל באותו אזור, ואיום הפלישה לקיבוץ היה ממשי.

לאחר התצפית סיירנו בקיבוץ.

"אז מה? החברים חזרו לקיבוץ?" שאלתי.

"תשמע. הקיבוץ היה נטוש עד סיום התמרון. מי כמוך יודע כמה הפגזות חטפנו. יש נזקים משמעותיים." ענה לי עמרי. "אבל 90% מחברי הקיבוץ חזרו והגיעו גם כמה חברים חדשים"

"מדהים. המדינה בתמונה?" שאלתי.

"איפה? הכל כאן זה חלוציות בעשר אצבעות של חבריי הקיבוץ ופילנתרופיה".

"תשמע קטע" הוא מספר.

בסיום התמרון עיריית תל אביב, החליטה לאמץ מספר ישובים בצפון.

אחד מהם הוא משגב-עם.

כחלק מהסיוע, היא תרמה פחים שלה, במקום אלה שנהרסו בהפגזות, עליהם היה מוטבע סמל העירייה.

לימים הגיע חבר כנסת לסיור במשגב. עומרי הראה לו את הפחים. חבר הכנסת פירגן. "נו. יפה מאוד. כל הכבוד לעיריית תל אביב".

עומרי שמעולם, גם בשירות המילואים, לא עצר את עצמו מלאמר אמת, ירה ישר: "אדוני זה ביזיון. אני אזרח מדינת ישראל, לא אזרח מדינת תל אביב. בנקודת הגבול הכי אסטרטגית המדינה היתה צריכה להשקיע בעצמה."

לאחר מכן סיפר לי איך שמאי ממשלתי העריך נזק לבית במיליון ש"ח, ואנשי מס רכוש הסכימו לתת רק 10% מהנזק. "כי זה מה יש, ושלא יתלוננו."

משגב-עם יושב בקצה רכס רמים. הוא שולט בצד הישראלי על עמק החולה, קרית שמונה, מטולה וישובי הגבול באופן מוחלט. בצד הלבנוני הוא צופה לכיוון ברך הליטני וכל הכפרים השיעים שמדרום לו.

אין ספק שברשימת נקודות ההתיישבות האסטרטגיות הוא בליגת העל.

לגור שם זו ציונות טהורה. איתמר מסוכנת בגלל הקירבה לשכם? הצחקתם אותי. נסו לגור 300 מטר משני כפרים שיעים חפורים ומחומשים היטב של כוחות רדואן - צבא מצויד, מתוחכם ומאומן פי כמה מארגוני הטרור ביו"ש.

תרחיש הייחוס ערב המלחמה היה פלישה וכיבוש של הישובים הסמוכים לגדר. וצה"ל ידע.

השבוע פורסם שתכנית שיקום עתירת תקציב לצפון תקועה בגלל מאבק בין שר האוצר סמוטריץ' ליו"ר וועדת הכספים מילביצקי.

אין לי מושג על מה הויכוח. והאמת שזה לא משנה. התוצאה היא שהישובים האלה, שגם ככה נלחמים בעור שיניהם, לא מקבלים את הכסף הנדרש לשיקום בגלל פוליטיקה קטנה.

בסוף. כדי שהפרויקט הציוני יתקיים וישגשג לא מספיק אזרחים נחושים. המנהיגות צריכה להחליט איפה היא משקיעה את המשאבים שלה. מה סדר היום שלה.

כרגע זמן רב מדי ומשאבים גדולים מדי של ראש הממשלה, שרים וועדות הכנסת מושקע בחוק שנועד לפטור עשרות אלפיי צעירים משירות בצה"ל בגלל אילוצים פוליטיים.

אנחנו כחברה חייבים לקבוע סדר עדיפות חדש. לדרוש הנהגה שמשקיעה זמן, משאבים פוליטיים ותקציבים במה שקריטי לביטחוננו וקיומה של המדינה.

עלינו לוודא שבבחירות הקרובות המפלגות הציוניות חוזרות לשרת ולקדם את הציונות.

במישור הזה משגב עם היא השקעה בטוחה והכרחית.

‍

משתחררים.

שחרור החטופים הוא באיזשהו מקום גם שחרור וסגירת מעגל עבורנו הלוחמים.

בערב החג מלא ההתרגשות נסעתי דרומה להחליף את המג"ד שלי לחג.

החלטתי שברגע המיוחד הזה אני רוצה להתפלל וליטול ארבעת המינים בשם ומלכות בכניסה לכפר עזה - איפה שהתחילה עבורי המלחמה באותו היום. מעין סגירת מעגל.

כשהגעתי לצומת עצרתי והתבוננתי. כאן הרחבה שהגענו עם הג'יפים. ובשקע פה פתחנו אלונקות. וכאן היו מוטלים ההרוגים של גולני. ולכאן חיפינו כשהתריעו שמחבל על אופנוע עומד לשעוט לכיווננו. ברקע מודיעים ברדיו שיש תמונות של איתן מור עובר לידי כוחות צה"ל. ובאותו רגע הדמעות פשוט השתחררו. כמו פקק שהשתחרר מבקבוק שמפניה.

אני עומד שם ברגע שלי לבד ופתאום עוצר לידי רכב שחור ומהחלון מישהו קורא: "מה עניינים אחי!" לוקח לי שניה ואני מזהה אותו. קצין בכיר ביחידה מובחרת שנלחמנו יחד בחאן יונס. בשניה הוא קולט שאני ברגע של התרגשות. הוא יוצא מהרכב ונותן חיבוק חזק.

שני בחורים גדולים (הוא גבוה ממני ורחב ממני רק אצלו הכל שרירים) עומדים ומתחבקים בכניסה לכפר עזה.

מסתבר שגם הוא לא יכל להישאר בבית ביום הזה. נסע על הבוקר למתחם הנובה ועכשיו הגיע לכפר עזה - גם עבורו המלחמה התחילה שם. הוא שואל אותי אם אני רוצה לבוא אתו. הצטרפתי.

עוצרים בנקודה שבה הזאב (רכב צבאי) שלו התנגש בחומת אבן אחרי שדרס מחבל עם אר.פי.ג'י שכיוון לעברם. הולכים בין הבתים והוא מספר כאן נתפסנו על הזיג. וכאן התמקמנו בבית וחטפנו אש משם. ופה ב' ופ' דילגו ונפלו אחרי כמה מטרים. ואז י' יצא לחלץ וחטף  ונפצע קשה. ואני שומע את ההתרגשות בקולו כשהוא מדבר על החברים שנפלו ועל התמונות הקשות. וזה ברור לי גם בלי שהוא אומר למה הוא בא לכאן היום. אנחנו נפרדים בחיבוק ואני נוסע לגדוד.

בגדוד אני פוגש את אחד המפקדים. אחרי כמה דקות של שיחה אני אומר לו: "איזה רגע מטורף אה? שנתיים שאתה קורע את עצמך ונותן כל כך הרבה בשביל הרגע הזה."

אני מרים את הראש לכיוונו ואני רואה אותו עם דמעות בעיניים. בחיים לא ראיתי אותו בוכה או מתרגש ככה קודם. "אני מרגיש שאני יכול לבכות כל רגע היום" הוא אומר לי בקול רועד. "זה מובן לגמרי גם אני בכיתי הבוקר" אני משיב לו "תן חיבוק".

ואנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר. ומשחררים.

ולמה אני משתף? כדי שתדעו כמה נשאנו את החטופים כל יום על כתפינו וליבנו. כל החיילים. וכמה אנחנו שמחים בשחרורם ומשתחררים יחד איתם. ושאנחנו בתחילתו של גל שחרור ענקי של כל מי שנתן מעצמו במערכה הזאת - חיילים ואזרחים. ואנחנו כחברה נצטרך לשים לב אחד לשני ולדאוג ולהקשיב. ושהשחרור לא יהיה שלם בלי שהחטופים החללים יובאו לקבורה. כמו הרוגי בית"ר.

וכדי שלעולם לא יטילו ספק בטוהר ליבם וטוהר נשקם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון. וכדי שנזכור עוד קצת איזה עם מיוחד יש לנו ואיזה לב ענק יש לו.

‍

אני רואה עכשיו את הפיד מתפוצץ מהוכחות והאשמות.

כל אחד מעלה ציטוטים, קטעים, וסרטונים של פוליטיקאים מהצד השני.

ימנים שמעלים מה השמאלנים אמרו על טראמפ, ושמאלנים שמעלים מה הימנים אמרו על עסקה.

וכולם מרוצים מעצמם: ״תראו את הצביעות!״, ״תראו איך הם התהפכו!״, ״תראו את השקרנים האלה!״

אבל זה לא מצחיק, זה עצוב.

כי מה שזה באמת חושף, זה כמה הכול פה רקוב מבפנים. אין אמת, אין דרך, אין עמוד שדרה.

יש רק פוזיציה. רק “נגד ההוא” ו“בעד שלי”.

ועכשיו, העסקה סוף סוף קורית.

כי אחרי כל כך הרבה זמן, זה הדבר הכי אנושי, הכי מוסרי, הכי ישראלי שיש. העסקה הזו חשובה, והיא משמחת, והיא גם הכרחית ולעניות דעתי, כל מה שהיה ניתן להשיג בכוח צבאי כבר הושג מזמן.

היא לא מושלמת, רחוק מזה.

אבל היא תאפשר לנו להתחיל תהליך ריפוי שהמדינה הזו זקוקה לו כמו אוויר לנשימה.

אבל צריך גם להגיד את האמת:

הימין משקר כשהוא מוכר את זה כניצחון מוחלט - זה רחוק מזה. זו עסקה (ולא מבצע כמו שמנסים למתג את זה) עם אותו ארגון רצחני אותו נשבענו לחסל, וניתן להניח בסבירות גבוהה ובצער גדול שעוד נלחם בעזה שוב בשנים הקרובות. כי השינוי שהיה נכון שיקרה אחרי אסון בקנה מידה של 7.10 לא קרה.

והשמאל, משקר כשהוא אומר שזו אותה עסקה כמו לפני שנה - כי תכלס, אין לו מושג. הרי מזמן לא מסתכלים שם על העובדות אלא רק על הפוזיציה של לפגוע בממשלה בכל מחיר.ואם זה היה תלוי בו המלחמה הייתה מסתיימת בנקודה שבה היה עלינו עדין איום צבאי מיידי ולא רק עתידי.

וזה כבר מזמן לא ימין ולא שמאל, זה פשוט תעשייה של ספינים, פופוליזם והישרדות פוליטית של אנשים מפוצים באגו ויוהרה.

אנשים שמזמן שכחו בשביל מי הם שם.

והאמת?

כולם, צריכים ללכת הביתה וזה הזיה שהם לא עשו את זה עד עכשיו. אפילו אחד מהם לא שם את המפתחות ופינה מקום להבא בתור רק כדי לדגמן אחריות מהי.

מדינה לא נבנית על שנאה הדדית, אלא על אחריות משותפת. לא על מי צדק, אלא על מי מוכן לעשות.

ואולי זה הזמן להפסיק להוכיח אחד את השני, ולהתחיל להוכיח שאפשר אחרת. לא פוזיציה. לא מחנה.

מדינה אחת עם עתיד אחד שהולכת בדרך הציונית.

‍

יאיר גולן ו"הדמוקרטים" לא עוסקים בדמוקרטיה וציונות הם עוסקים בפוליטיקת זהויות ומינוי אנשי שלומם. פנקס אדום חדש.

ככה מגנים בחירוף נפש על ראש שב"כ שכשל ואחראי ל-7/10 ומנגד מודיעים שידיחו מראש אלוף בצה"ל מראשות אותו ארגון רק בגלל הכיפה שלראשו והבית בו גדל.

נושא המינויים הוא מבחן ציוני אולטימטיבי. האם המינוי משרת את הביטחון או משרת את הזהות הפוליטית שלי.

וכן הפארסה עם שרביט ומינוי זיני נגועים בזה.

מגיעה לנו מנהיגות אחרת. בכל המגרש הפוליטי.

‍

הימים האלה הם ימי אלול. ימים של חום כבד, חום שמחזיר אותי לזיכרונות מעזה, מהמילואים, מהמנהרות.

אלול הוא הזמן שבו עושים חשבון נפש אישי ולאומי. הזמן שבו עשרה טון יורדים מעליך, ואתה שואל את עצמך את השאלות הפשוטות והקשות ביותר. שאלות שמהדהדות לי מ350 ימי הלחימה וממספר דומה כמעט של ימי עשייה חברתית באזרחות.

הייתי מנסח את זה ככה: האם אנחנו הדור שנולד במדבר?
לא הדור שיצא ממצרים ומת בדרך, אלא הדור שנולד מתוך השממון, מתוך חוסר הוודאות, ודווקא משם נכנס לארץ והקים חיים חדשים.
האם אנחנו אלה שצומחים מתוך שממון רעיוני, מתוך שממון פוליטי, מתוך היעדר מנהיגות ונקראים כעת להוליד מתוכנו יסודות חדשים?

הרב יונתן זקס, בספרו "לא בשם האל", כותב שהאלימות הדתית לא נובעת מעצם האמונה, אלא מהחלל שנפער כשהכול הופך יחסי. כשאין אמת יציבה, כשהכול מתפרק לנקודות מבט סותרות, מתפרצת הקנאות הדתית שמחזירה ודאות ומשמעות, אך במחיר של שנאה ואלימות. מנגד, התרבות הפרוגרסיבית מתעקשת להישאר בעמדה חלשה ומתנצלת, שאינה מסוגלת להחזיק קרקע משותפת.

אבל אם אנחנו הדור שנולד במדבר, המשימה שלנו אחרת. לא להיגרר אחרי הקצוות, אלא לבנות תשתית חדשה.
תשתית של שותפות שיונקת מהשורשים העמוקים של העם שלנו, אך מכירה גם בערכים של דמוקרטיה וחיים משותפים.
תשתית של common sense שמניחה בצד את השאלה “איך זה ייתפס” (משיחי? ליברלי? ימין? שמאל?) ושואלת שאלה אחת פשוטה: מה משרת עכשיו את עם ישראל?
תשתית של ענייניות רדיקלית  שמחזיקה זהות עמוקה ומלאת משמעות, ובו בזמן פתיחות, אנושיות, ויכולת לבנות יחד עתיד משותף.

חודש אלול מזכיר לנו שזה הזמן לעצור, לחשוב, ולהתחיל מחדש. לא להסתפק בהליכה במדבר אינסופי, אלא לבחור להיות הדור שנולד במדבר ונכנס לארץ. הדור שמניח את היסודות לישראל הבאה.

זו הקריאה לדור הצעיר: לא להעתיק את הכשלים של הדורות הקודמים, לא להיגרר לרלטיביזם חלש או לקנאות אלימה, אלא להיות אלה שממציאים מחדש את התשתית הרעיונית והמוסרית של עם ישראל. קדושה של חיים. קדושה של שלום.

‍

פורסם: הדור 29 - כי תבוא

לפני חצי שנה בערך ישבתי עם חבר והתווכחנו על פוליטיקה. הוא זרק לי פתאום את השם “צ’ארלי קירק”. אני מודה, לא הכרתי. נכנסתי לאינטרנט תוך כדי נסיעה רק כדי לבדוק מה הקטע, תכננתי לראות דקה ולסגור.

אבל במקום זה מצאתי את עצמי מבלה את המשך הנסיעה במעבר בין קטעים.

ופתאום קרה לי משהו מוזר, התחלתי ליהנות לשמוע מישהו שאני לא מסכים איתו על מלא נקודות.

עזבו רגע את הנושאים הספציפיים שלחלקם התחברתי מאוד וחלקם זעזעו אותי. עצם המהות של הדיון הציבורי הפתוח שמאפשר לשבור את תיבות התהודה - העיף אותי.

וגם, למען ההגינות, קיבלתי השראה מהדרך שבה הוא נשאר רגוע, מפירוק הטיעונים בקול רגוע, ובעיקר איך שהוא גרם לי לשמוע נרטיב אחר בלי להיבהל ממנו - זה היה שיעור ביציאה מהבועה.

ופה בדיוק אני מרגיש את האסון המתקרב ובא בעקב של אלו שכבר היו.

אנחנו כחברה, ובמיוחד בישראל עם האופי המזרח תיכוני, הפכנו להיות מכורים לעמדות שלנו.

אנחנו לא מתווכחים כדי ללמוד, אלא כדי לנצח.

מי שמנסה להקשיב באמת - מקניטים אותו משני הצדדים, כי הוא “בוגד במחנה” או “נכנע”.

והתוצאה היא שכל אחד רק מהדהד את עצמו, בלי חיכוך אמיתי, בלי צמיחה.

הרצח של צ’ארלי קירק הוא לא רק טרגדיה אישית. הוא סימן לאן מגיעים כששיח מפסיק להיות כלי של חיפוש אמת והופך לקרב הישרדות של זהויות.

הוא עלול להיות יריית הפתיחה לאירוע גדול בהרבה, שאני מפחד להעלות על הכתב איך הוא יכול להראות.

הלוואי שנלמד מזה לקח.

לא לעשות את חשבון נפש של הצד השני, אלא להתחיל לדאוג להיות בעצמנו אנשים טובים יותר, נדיבים יותר, קשובים יותר.

זה התיקון עולם הכי גדול שיש - וגם הוא בכלל לא פשוט.אז בואו נפסיק להטיף לאחרים מה הם צריכים להיות ולעשות, ונתחיל לעבוד על עצמנו.

‍

צילום: מהרשת

‍

טוב, זה פוסט למטיבי לכת, למי שרוצה להבין את התשתית הרעיונית שמלווה אותי.

אני קורא עכשיו את ״לא בשם האל״ של הרביונתן זקס, ובמקביל האזנתי לערן שיר בגיקונומי, וחזרתי שוב לרעיונות של דאגלסמאריי וקן וילבר שאני הולך איתם כבר שנים, סביב מוסר, תרבויות, והדרך שבה האנושותמנסה להתקדם לאיזו אינטגרציה עמוקה יותר.

מה שמתחבר לי מתוך זה, וגם למה שקורה אצלנו עכשיו בישראל, הוא שדווקא כשהליברליזם הפרוגרסיבי מתעקש שאין אמת אחת ושאין טוב ורע מוחלטים, כשהוא מתנצל על עצם קיומו ומאבד את מה שמלכד את החברה, נוצר חלל ריק. התרבות מתפרקת לאינסוף נקודות מבט, הכול יחסי, הכול שווה.

‍

אז, כתגובה, מופיעה הדתיות הקנאית,שמחפשת להחזיר ודאות מוחלטת ומשמעות חדה, אבל לא פעם היא מתגלגלת לאלימות, לשנאה ולמלחמה בשם האל.

זקס מסביר שהאלימות הזו לא נובעת מהדתעצמה אלא מהחלל שנפער כשהכול נהיה יחסי. אבל הוא גם מציע שהפתרון הוא לא הקנאות, וגם לא הריק הליברלי.

‍
הפתרון הוא דרך שלישית: אמונה עמוקה, נוכחות של קדושה בחיים עצמם. לאו דווקא דתית, אלא אמונה באדם ובמה שאנחנו יכולים להיות.
הרעיון הזה הוא בו זמנית מה שמכונן מסגרת קהילתית וחברתית ומה שנבנה ומתקיים בתוכה.

‍

אני מסתכל על ישראל היום, על המתח בין הגישות, ומבין שהמשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת. כזו שיונקת מהשורשים היהודים שלנו ומתכתבת עם המציאות של היום. כזו שלא מתנצלת כל הזמן ולא נתקעת בעמדה של קורבן מול תוקפן, אבל גם לא מתגלגלת לקיצוניות ולשנאה. תשתית יציבה שאפשר לצעוד עליה ביחד כעם. שמחברת זהות ועומק עם חופש, חמלה, אחריות ואנושיות.

ובסוף, מבחינתי, התשובה היא פשוטה.

חיבור לנוכחות של קדושה. קדושה של חיים,קדושה של שלום.

‍

מציאות מטורללת.

מצד אחד קמפיין הרעבה שקרי שרבים בארץ ובתקשורת הישראלית המיינסטרימית הדהדו ושיתפו אתו פעולה. גדולי האנטישמים מחככים ידייהם בהנאה בנזק שגרמנו לעצמנו.

אנשים שזועקים על עסקה בכל מחיר להשבת החטופים טירפדו בלייקים ושיתופים של הקמפיין השקרי הזה עסקה שיכולה היתה להחזיר את אותם חטופים ממש.

זה חמאס אומר במו פיו. הצליח לו. אז הוא נסוג מהסכמות.

ומנהיגות חלשה באופוזיציה שלא מציבה שום מדיניות אלטרנטיבית שמתמודדת עם המציאות וצרכי הביטחון. רק נסיגה. עיסקה. לא משנה מה היא כוללת.

גם אם באופן חסר תקדים דורשים נסיגה משטח תמורת שחרור חטופים. ויתור על כל ההישגים הצבאיים וכל הגיון ביטחוני.

מנהיגות שלא מסוגלת לעמוד מול הבייס ולהגיד אין דבר כזה בכל מחיר. ונכון כואב ושורף. והורגים את אחינו במנהרות. אי אפשר לשאת את הרוע הזה. ומוכנים לשלם מחיר.  אבל יש כאן מדינה לנהל ולהוביל במזרח תיכון קשוח ואכזרי. הם, וגם מי שעומד בחוץ ושותק, לא מסוגלים לומר את האמת הקשה כי מפחדים מהבייס מאיבוד קולות.

מצד שני ממשלה הזיה. שמדברת על כיבוש מוחלט בתזמון הגרוע ביותר. שבזבזה כל אשראי לאומי ובינלאומי בהתנהלות פושעת. שכבר שנתיים של מלחמה מורחת גיוס של אוכלוסייה שלימה משירות צבאי ושוחקת עד דק את כוחותיה. שמנהיגי המשתמטים הם חלק מקבלת החלטות על שליחת הבנים של אחרים, לא שלהם, לקרב.

ממשלה שזועקת "כיבוש עזה" כאילו לא היינו בעזה כבר 4 פעמים. שכוחותינו לא סרקו את בית חולים שיפא. לא הדליקו נרות בכיכר פלסטין. משקרת לציבור והכי גרוע לכוחות הלוחמים, כאילו הפעם זו הכרעה מוחלטת בלי להגיד מילה על מה הפעם זה יהיה אחרת. ממשלה שלעולם לא לוקחת אחריות, כולם אשמים חוץ ממנה. ממשלה שמתעסקת בהחלפת מנעולים ליועמ"שית כאילו אנחנו בגנון ולא עוד שניה יפתחו חלקה חדשה בהר הרצל. רביעית שיפתחו במלחמה הזאת.

נכשלתם. כולכם. לכו הביתה.

אנחנו חייבים להתעורר. כל המחנות. לדרוש מנהיגות אמיתית. אמיצה. שאומרת אמת. שמבינה את גודל האחריות ואת גודל הכאב. שמזילה דמעה אך יודעת שעליה לקבל החלטות כואבות והכרחיות. שלא מונעת משנאה. רק מאהבה ענקית למדינה הזאת.

‍

זעקה שבאה מהבטן: חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7.10, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו • כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן

אני שומע חלק מחבריי לציונות הדתית ומקרב תומכי הליכוד שמסכימים כי העוול המוסרי של ההנהגה החרדית הוא בלתי נסלח, ועם זאת מוכנים לספוג אותו רק כדי להמשיך את הברית הגושית. גם פיטורי אדלשטיין והחלפתו בביסמוט, כדי שיקדם חוק השתמטות לשביעות רצון החרדים הוא עוול מוסרי בחסות מהלך פוליטי - לגיטימי לשיטתם.

אך אילו היה ומדובר רק בעוול מוסרי, ייתכן והיה ניתן לערוך חשבונות כאלה - אלא שמדובר בראש ובראשונה בסוגיה קיומית.

העובדה שלמרות שאנחנו כבר שנתיים במלחמה כל כך קשה, והאחים שלנו, בני המגזר החרדי, לא מצטרפים אלינו ביוזמתם שורפת את הלב. אבל כשהדבר נעשה לכאורה בשם תורת ישראל והאמונה אז זה גם מחלל שם שמים וגם משפיל.

הזעקה שלנו, ציבור המשרתים, מגיעה מהבטן. מהקרביים ומתוך כאב עצום, והיא כמובן צודקת. גם תקשורתית הסיפור של אישיוויון וחוסר צדק, לצד הכאב האישי והדמעות ״מוכר״ יותר.

אלא שהסיפור הזה בעיקר מתדלק אתהאמוציות שלנו, הוא מסית את הדיון ל״אנחנו מול החרדים״, והופך סוגיה קיומית ביטחונית אובייקטיבית ל״קרב של אמונות" סובייקטיביות. המוסר והאמונה שלנופוגשים בחומה אטומה של מוסר מעוות ואמונה קלוקלת של ההנהגה החרדית שממשיכה בשלה ונשארת מנותקת.

הויכוח המוסרי הוא ערכי וחשוב - אך לא העיקר. העיקר הוא שאם לא נשנה מהיסוד את תפיסת השירות במדינת ישראל לכלל המגזרים, אנו מהמרים על המשך קיומהשל מדינת ישראל.

העובדה שאוכלוסיות שגדלות בקצב הגדול ביותר במדינה אינן משרתות, אינן מעמידות לוחמים ואינן עובדות, אבל מקבלות תקציבים שמעודדים את המשך ההשתמטות והתלות הכלכלית במדינה, מהווה ״הערת עסק חי" לכלהפרויקט הציוני.

הניסיונות לחוקק חוקי פלסטרו"ישראבלוף" זמניים במקום לטפל בבעיה מהשורש ולהעביר חוק גיוס ציוני אמיתי, תוך הישענות על הכלכלה החזקה שנבנתה כאן וחוסנם העילאי של לוחמי הסדיר והמילואים, רק ידחו את הקריסה הבאה שלנו במקום למנוע אותה.

זו לא השערה - זה עניין של מתמטיקה פשוטה: כמות לוחמים מועטה אל מול האתגרים הביטחוניים האדירים בפניהם ניצבת מדינת ישראל בעשור הקרוב לפחות. אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7 באוקטובר, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו. בטח לא כי יש לה מחיר פוליטי.

כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן.

מתוך מחשבה קרה ורציונאלית, שמנקה אמוציות, ומבקשת את המשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים חוק שירות חדש,אפקטיבי, שחל על כלל אזרחי מדינת ישראל, בקרני שומרון, תל אביב, בני ברק וכן - גם בנצרת.

חוק שמייצר הבחנה ברורה בין מי שמשרת את המדינה והמדינה נותנת לו, ומי שמשתמט - ולא מקבל ממנה כלום. רק כך נוכל להביא עוד לוחמים, רק כך נוכל לשמור על הבטחון ורק כך נוכל לשמור על איתנות כלכלית. מנהיגות שלא פועלת כך משיקולים פוליטיים פשוט מהמרת על החיים של כולנו.

‍

רס"ן (מיל') יצחקי גליק

פורסם בישראל היום, 4/8/25

תמונה: הפגנת חרדים נגד הגיוס (ארכיון). צילום: אורן בן חקון. מתוך הכתבה בישראל היום

‍

אם לא תהיה לנו מדינה, נהיה נרדפים בדיוק כמו בשנות הארבעים, אבל אם נמשיך להתנהל כך, גם עם מדינה נהיה נרדפים באותה מידה.

זה שהעולם מלא בצביעות וסטנדרטים כפולים, אנחנו יודעים. השנאה העתיקה חוזרת, בלבוש מודרני.

ביקרתי לאחרונה בחו״ל, וראיתי מקרוב את המבטים, את האשמה הקולקטיבית, ואת התבערה העתיקה של השנאה ליהודים. העולם לא שונא אותנו בגלל הממשלה, הוא שונא אותנו בגלל הקיום שלנו.

בגלל זה, דווקא עכשיו, אסור לנו - הציבור הציוני, להפקיר את המדינה. גם כשאנחנו מלאים בביקורת מקיר לקיר.

אבל בואו נודה באמת: גם אנחנו נראים כמו מדינה שאיבדה את שפיותה.

ממשלה רדודה, מוקפת קיצוניים עם אמירות מכפירות, שרים עילגים, אפס לקיחת אחריות, אפס כיוון. הצהרות בלי סוף אבל במציאות, במקום להפוך את הטרגדיה הנוראית של ה - 7.10 להזדמנות היסטורית שמשנה את המזרח התיכון לעד, הם עסקו ועוסקים בחזיונות מנותקים שזורקים לפח את כל ההישגים הטקטיים האדירים, שלא מתורגמים לשום הישג אסטרטגי ומדיני. להפך.

וכך חלון זמן נדיר עם לגיטימציה בינלאומית חסרת תקדים למהלכים היסטוריים שאפשרו הכרעה חדה ומלאה שכוללת כניעה של חמאס והשבת כלל החטופים באופן מידי, אבד.

חלון זמנים שבו יכולנו לחרוט בדפי היסטוריה שדם יהודי אינו הפקר, הפך לדשדוש אינסופי עם שמות מפוצצים, שבו כל האלטרנטיבות האפשריות רעות מאוד.

אפס אסטרטגיה, עבודה דיפלומטית, והעדר הכרעה.

לראיה, כמעט שנתיים עברו, וחמאס על הרגליים.

עדיין מחזיק את אחינו החטופים, מכתיב את תנאי המו״מ ופוגע בחיילים.

קשה לתאר את גודל האבסורד והטרגדיה - אלפיים הרוגים, עשרות אלפי פצועים, 50 חטופים שם כבר כמעט שנתיים, והעולם כולו נגדנו.

לא כי העולם צודק, אלא כי כשאתה דופק את האירוע, כולם מריחים את הצחנה.

והאנטישמים רק צריכים תירוץ, השאלה היא למה נתנו להם אותו?

‍

ממשלת הימין על מלא, במקום להכריע ולהשיב, עסוקים בדיון הזוי על ההתיישבות בעזה, בקומבינות פוליטיות לפטור משירות שותפים קואליציוניים לא ציונים, ובדוגמא אישית של איך לא לוקחים אחריות.

בצד השני, אנשי הרוח וההובלה של המחנה שמתיימר להיות מוסרי, עסוק בהצדקת עלילות הדם של אויבינו. הם לא מציעים אלטרנטיבה ציונית, ועבורם כל מעשה ואמירה לגיטימיים אם הם משרתים את הפלת הממשלה, גם במחיר פגיעה אסטרטגית ברעיון הציוני.

את המחיר היקר של חוסר המנהיגות נשלם כולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי.

ואם מישהו קורא את זה ואומר שזו “החלשה” - שיקפוץ לי.

ביקורת אמיתית נובעת מאכפתיות, שתיקה היא זו שמחלישה. מי שמעמיד פנים שהכול בסדר כשהכול מתפרק הוא הבעיה, לא מי שצועק את האמת.

והחטופים? שוב הוקרנו תמונותיהם שבריריים, מורעבים, עצמותיהם בולטות כמו בשחור-לבן של השואה.

בשביל שזה לא יקרה שוב קמה מדינת ישראל!

עצם זה שהתמונות האלה קיימות בשנת 2025, תחת שלטון ישראלי, 50 חטופים מוחזקים בידי ארגון טרור כבר כמעט שנתיים, מהדהד את גודל הכישלון - הביטחוני, הלאומי והמוסרי.

והנה עוד טרגדיה: דווקא כשהאיום חיצוני, דווקא כשהמציאות מסובכת, דווקא כשהעולם כולו משתגע, העם היהודי שואל את עצמו אם יש לו זכות קיום. שואל, אבל לא מקבל תשובה.

כי אין כאן הנהגה שתספר סיפור חדש שבו נוכל להפוך את הסבל לתקווה, את המאבק לתקומה, את ההגנה העצמית לסיפור מוסרי.

כי אין פה מנהיגים, רק חבורה של פוליטיקאים עייפים, וציניים, שקמים בבוקר רק כדי לשרוד עוד יום בכיסא.

וזה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המדינה - לא אויב מבחוץ, אלא ריק מבפנים.

המשימה שלנו פשוטה, אך קשה: להקים הנהגה חדשה. שתאמר אמת גם כשקשה, שלא תטשטש, אלא תעיז להביט במציאות בעיניים פקוחות. זה שם אחר לציונות.

ההנהגה הנוכחית איבדה לגיטימציה - ציבורית, מוסרית ובינלאומית. היא לא מסוגלת להוביל אותנו לשום מקום.

תשעה באב כבר אמרנו?

אנחנו נקום ונוביל, כי זו המורשת שלנו והמחויבות שלנו למחיר היקר ששולם כאן. לבנות מחדש ולהילחם על דמותה של המדינה כאילו העולם הוגן, ולהילחם באנטישמיות בעולם כאילו המדינה נורמלית.

לקום ולהוביל, כאילו עתידנו תלוי בזה, כי זה אשכרה המצב.

‍

עזה.

לפני שניגשים לדבר על מוסר, כאב, אשמה ואנושיות חייבים להניח את העובדות:

1. חמאס הוא ארגון טרור שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי האוכלוסייה העזתית.

2. חמאס הוא צבא העם של האוכלוסייה העזתית – כמעט בכל משפחה או חמולה יש אב, בן, אח או בן דוד שהוא חבר חמאס או אחד מארגוני הטרור האחרים ברצועה.

3. למעלה מ-70% מתושבי הרצועה תמכו בטבח ה- 7/10 (אחוזי תמיכה דומים גם בערביי יו"ש) – רבים מהאזרחים גם לקחו חלק פעיל בטבח או היללו אותו ברשתות. חלקם הגדול היה עושה זאת שוב.

4. חמאס נלחם מתוך האוכלוסייה, מקיים את בסיסיו בתוך ומתחת לבתי חולים, מרפאות, בתי ספר, מסגדים, כנסיות, מתחמי אוהלים אזרחיים - המשמעות החד ערכית מכך היא שלא ניתן להילחם בחמאס בלי לפגוע, וככל הנראה פגיעה משמעותית, באוכלוסייה אזרחית.

5. חמאס ממשיך להילחם, לארוב, להרוג, לירות טילים (רק השבוע היה צבע אדום שוב בעוטף) ומעל הכל ממשיך להחזיק ב-50 חטופים ישראלים מעל 600 ימים בתנאים נוראיים. לולא נקודת הפתיחה הנוראית של המלחמה הזאת המספר הזה מדיר שינה מעינינו ליטרלי.

6. חמאס בתמיכת האוכלוסייה (כבר אמרנו שהוא צבא העם שלהם), לרבות מנהלי בתי חולים, רופאים, עובדים סוציאליים, מתנדבים מחו"ל, אנשי הסהר האדום, אנשי אקדמיה ועוד, נוקט בטקטיקה קבועה של שקר, ניפוח מספרים, המצאת עובדות, קורבנות ועלילות דם. עד לרגע זה אין התקוממות משמעותית של האוכלוסייה נגד חמאס. קמפיין "ההרעבה" הוא חלק מזה - ראו הבהרת העורך בוושינגטון פוסט על הילד "המורעב" שחולה במחלות גנטיות נדירות.

7. בכל הסבבים מול עזה הואשמה ישראל באופן שקרי בפשעי מלחמה שהובילו לעצירת המלחמה מצידה בשל לחץ בינלאומי - ולאחר כמה שנים, כשהנזק התדמיתי נעשה, התברר כי היה מדובר בדיווחים שקריים שהתבססו על נתונים שקריים או חלקיים. הגדיל לעשות ריצ'ארד גולדסטון שהודיע ב-2011 שהוא חוזר בו מהדו"ח על "פשעי מלחמה" במבצע עופרת יצוקה.

8. עזה היא אזור מלחמה קשה כמעט שנתיים, יש טעויות, יש תקלות חמורות. יש גם אוכלוסייה תשושה שלא מצליחה להגיע למזון זמין. הדבר יהיה נכון גם אם יוזרמו אלפיי טונות ציוד לרצועה. הדבר לא שונה מאזורי מלחמה קשים אחרים.

9. ישנה הטיה אנטישמית אוטומטית נגד ישראל בארגוני זכויות האדם הרשמיים של האו"ם וארגונים מערביים אחרים, שהוכיחו פעם אחר פעם שהם מחילים סטנדרט שונה על ישראל, ומקבלים כל עלילת דם כעובדה מוגמרת.

10. ישראל נכשלה כישלון מוחלט שהוא רשלנות פושעת בכל הנוגע להסברה והקמת צוות תגובה מהיר לקמפיינים השקריים של חמאס. יש חוסר שיתוף פעולה בין האורגנים השונים בגלל אגו (דובר צה"ל ומשרד החוץ כמשל). באופן אבסורדי בוויכוח המוסרי זה עומד לטובתנו – כי כל הדיון מתקיים על בסיס טענות חמאס והאוכלוסייה שתומכת בו. וזה אומר דרשני.

‍

אז כן. יש תיעודים קשים. מלחמה זה דבר רע מאוד, כואב מאוד ועם מחירים כבדים מאוד.

אבל לנהל דיון מוסרי במנותק מהעובדות הללו - זה לא מוסרי ומשרת את חמאס.

‍

גם אני הלכתי לטיפול

מכתב פתוח לאחיי הלוחמים.

‍

במרץ 2024, אחרי שיצאנו מחאן יונס, הלכנו הפלוגה ליומיים ריטריט.

ביומיים האלה הבנתי שצברתי מתח ועומס נפשי רב בחצי השנה הראשונה של המלחמה.

על אף שמעולם לא הייתי לפני כן בטיפול, ואפילו כמ"פ פעיל נרתעתי מכך - החלטתי ללכת.

לא היתה שום אבחנה רשמית, ואף אחד לא הפנה אותי. זו היתה החלטה אישית שלי לפנות לפסיכולוג לראשונה בחיי.

ניצלתי את מענק הטיפול ופניתי לפסיכולוג שהמליצו לי חברים מהתחום.

לאחר שני מפגשים, הפסקנו. לשמחתי בשני טיפולים התברר שאני לא סובל מאיזשהו משהו שמצריך או מצדיק טיפול.

מבחינתי היה חשוב לי לוודא את זה עבורי, עבור אשתי וילדיי ועבור הסובבים אותי.

אני מבקש ומפציר בכם. אל תהססו ואל תראו בזה בושה. כל מי שהיה בסביבת לחימה או נחשף ללחימה או מראות קשים, בין אם בחזית ובין אם בעורף, תפנו לטיפול.

במקרה הטוב תגלו על עצמכם משהו. במקרה הקריטי אולי תצילו את עצמכם.

יהיו הדברים לעילוי נשמתם היקרה של אחינו שהמשא הכבד הכריע אותם.

יהי זכרם ברוך.

‍

יצחק גולדקנופף, חבר כנסת במדינת ישראל, עומד מול המצלמה ומאיים שאם נבקשמהחרדים לשרת את המדינה הם פשוט יעזבו אותה. לא יילחמו, לא יגנו, לא יתרמו - יעזבו.

כאילו זו לא גם המדינה שלהם. כאילו העם הזה והדם שנשפך כדי להגן עליו זהמיזם של החילונים, המסורתיים והציונות הדתית בלבד. כאילו יש אופציה של “להיותאזרח” בלי שום חובות. רק תקציבים, פטורים, ושיעורי גמרא על חשבון כולם.
ומה הוא מציע במקום? לקחת את ה”משתמטים בתל אביב”. בלי בושה. בלי טיפת מודעותעצמית. פוליטיקאי שמייצג מגזר שבו כמעט אף אחד לא למשרת למעט מספר זעום של חלוציםאמיצים וגיבורים, שלרוב מקבלים כתף קרה מהקהילה שלהם, קורא לחלק שכן משרת לשרת עודקצת. כי הרי המלחמה, הצבא, הביטחון זה לא העסק שלהם.

אתה לא תברח ואתה לא תאיים. מי שמעדיף את ישיבת מיר בלייקווד על הגנת העםשלו שיילך - ויפה שעה אחת קודם, אבל אל תחשוב לרגע שהעם הזה ימשיך לשתוק.

הבן שלי ישרת. ואתה? תתייצב או שתוותר על כל מה שאתה מקבל כאן בשם האחווה היהודית.

כי אחווה בלי ערבות הדדית, זו לא יהדות.

‍

צילום: AvshalomSassoni/Flash90/ מתוך האתר: חרדים10

‍

לפני ה7 באוקטובר, האיום הקיומי על ישראל היה בלתי נתפס – אבל אמיתי. והגענו אליו לא במקרה, אלא אחרי שני עשורים של חידלון.
במקום לפעול מול האיום כשהוא היה קטן, נתנו לו לגדול. רק ברגע האחרון, עם הרבה מזל, יכולות ביטחוניות ונחישות יוצאת דופן הצלחנו לפרק אותו.
זה היה נס. אבל על נס לא סומכים.

‍
אנחנו חיים במדינה שבה כל שיח ציבורי נתקע בפריזמה של ביבי או לא ביבי.
צד אחד מתעלם מהאיום הקיומי, השני הופך כל החלטה לנס מהשמיים. אבל מה עם לשאול איך בכלל הגענו למצב הזה?
מי נתן לאיראן לבנות טבעת חנק סביבנו? למה פחדנו ליזום?

התוכנית לפירוק הציר האיראני הייתה על השולחן כבר מ2009. כל מבצע בעזה ובלבנון יכללהיות צעד ראשון. אבל לא הייתה החלטה.
לא הייתה הנהגה שמסתכלת עשר שנים קדימה, רק ממשלותשמסתכלות שלושה חודשים לבחירות.

אז כן, יש הערכה עצומה למערכת הביטחון, למודיעין, לחיל האוויר, למי שבסוף קיבל את ההחלטות, אבל צריך להבין – ההישג הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא הכישלון שהוביל אותנו לתהום.אם לא נלמד ממנו, ניפול שוב.

ועדת החקירה שתקום תצטרך לשאול: איך מדינה עם איום קיומי ממשי מתנהלת כאילו אין איום כזה בכלל? איך ממשלות מכל הקשת הפוליטית כשלו? זה לא עניין של מפלגה. זו מערכת פוליטית רקובה שלא חושבת מדינה, רק קמפיין.

יש שני תחומים שבהם ישראל עדיין מצטיינת: כוחות הביטחון וההייטק. שתי שמורות טבע של ציונות ומצוינות. בכל השאר? דיור, תחבורה, תשתיות, חינוך – כישלון מוחלט. אין הבדל דרמטי בין ממשלות, יש קונצנזוס של בינוניות וחוסר חזון.

אבל עכשיו, אחרי שנים של מחדלים, יש לנו גם הזדמנות. לשקם את המדינה, פיזית ונפשית. להחזיר את החטופים. להכריע את חמאס. לבנות שלטון אזרחי מפורז בעזה, עם אחריות ביטחונית ישראלית וגיבוי אזורי. ולהתחיל את תכנית המאה של ישראל.

חזון לישראל 2048: מעצמה בטחונית, כלכלית, טכנולוגית, רוחנית – שהעולם זקוק לה. מדינה שבה כולם מחוברים לזהות יהודית ציונית ודמוקרטית, רוכשים השכלה, עובדים ומשרתים. והמדינה? משרתת את המשרתים, לא את אלו שבוחרים לא לתרום.

זה הרגע להרים את הראש. לבנות מחדש. ולהבטיח שלעולם לא נגיע שוב לרגע שבו רק נס מציל אותנו.