
האלימות בחברה הערבית: אחריות משותפת, פתרון לאומי
זו לא בעיה של צד אחד
הפגנת עשרות אלפי הערבים במוצ"ש בתל אביב כמעט לא עשתה כותרות. אני תוהה אם היא הזיזה למישהו. אבל הריאיונות ברדיו בעקבותיה עצבנו אותי לא מעט.
אתמול, ביום של נסיעות ופגישות, הקשבתי לכמה ריאיונות עם מנהיגים בחברה הערבית על משבר האלימות הקשה והאמיתי במגזר. בשלושה ריאיונות שונים, כל האצבע הופנתה למשטרה. כל האחריות הוטלה על הממשלה ועל המשטרה. למרות שהמראיינים ניסו שוב ושוב לגרום לדוברים להתבונן קצת פנימה, הם סירבו בתוקף. זו בעיה של המשטרה, לא שלהם.
מן הצד השני יש כמעט התעלמות מוחלטת בתקשורת היהודית. אדישות, שהיא לפעמים גרועה יותר מכעס. זה נושא שקוף לרוב החברה היהודית, כאילו הוא לא נוגע לנו. ואם כבר מדברים עליו, נזרקות אמירות קשות כמו “אין מה לעשות, זו חברה אלימה, שייהרגו אחד את השני” ועוד פנינים מהסוג הזה.
כך נראה השיח בישראל: העניין עצמו, אקוטי ככל שיהיה, נדחק הצידה. רק הפוזיציה חשובה. זה מתכון מושלם לכך שיום אחד זה יתפוצץ לכולנו בפנים.
באל הדגל אנחנו מנסים לדבר על העניין עצמו — עם עובדות, נתונים ותוכניות פעולה. העובדות הן שאין ביטחון אישי בחברה הערבית. זה גולש לפרוטקשן בגליל, בנגב, ובהדרגה גם לאזורים נוספים. הכישלון של המשטרה ושל הממשלה בולט לעין.
מקרי הרצח הרבים מעידים על בעיה עמוקה יותר. ויכוח על חניה שנגמר בשני הרוגים, או אח שרוצח את אחותו כי יצאה עם מישהו שלא נראה לו — אלה לא רק תקלות משטרה. אלה תופעות קשות בתוך החברה עצמה. מנהיגים אמיצים בחברה הערבית כבר אמרו את זה בקול. חייבת להיות מוכנות להתבוננות פנימית ולתהליך שינוי לא פשוט.
מצד המדינה נדרשת תכנית לאומית אמיתית:
איסוף נשק רחב היקף, החמרת ענישה, פתיחת עשרות תחנות משטרה, ופיזור רשויות מקומיות שנשלטות בידי ארגוני פשיעה.
אבל זה לא יכול להיעצר שם. חייבת להיות גם השקעה עצומה בחינוך, בהכשרה לתעסוקה ובתשתיות. צריך להנהיג מסלולי שירות — צבאי למי שרלוונטי ושירות לאומי לאחרים. כי אם המדינה לא מגייסת את הצעירים, ארגוני הפשיעה יעשו זאת במקומה. חייבים גם לייצר אופק דיור נורמלי בחברה הערבית.
השינויים האלה לא פשוטים. הם דורשים להפוך סדרי עולם, והם לא עניין של צד אחד. חלקם ידרשו גם הפעלת כוח. אבל זו משימה חיונית להישרדותה ולצמיחתה של מדינת ישראל.


