המשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת
טוב, זה פוסט למטיבי לכת, למי שרוצה להבין את התשתית הרעיונית שמלווה אותי.
אני קורא עכשיו את ״לא בשם האל״ של הרביונתן זקס, ובמקביל האזנתי לערן שיר בגיקונומי, וחזרתי שוב לרעיונות של דאגלסמאריי וקן וילבר שאני הולך איתם כבר שנים, סביב מוסר, תרבויות, והדרך שבה האנושותמנסה להתקדם לאיזו אינטגרציה עמוקה יותר.
מה שמתחבר לי מתוך זה, וגם למה שקורה אצלנו עכשיו בישראל, הוא שדווקא כשהליברליזם הפרוגרסיבי מתעקש שאין אמת אחת ושאין טוב ורע מוחלטים, כשהוא מתנצל על עצם קיומו ומאבד את מה שמלכד את החברה, נוצר חלל ריק. התרבות מתפרקת לאינסוף נקודות מבט, הכול יחסי, הכול שווה.
אז, כתגובה, מופיעה הדתיות הקנאית,שמחפשת להחזיר ודאות מוחלטת ומשמעות חדה, אבל לא פעם היא מתגלגלת לאלימות, לשנאה ולמלחמה בשם האל.
זקס מסביר שהאלימות הזו לא נובעת מהדתעצמה אלא מהחלל שנפער כשהכול נהיה יחסי. אבל הוא גם מציע שהפתרון הוא לא הקנאות, וגם לא הריק הליברלי.
הפתרון הוא דרך שלישית: אמונה עמוקה, נוכחות של קדושה בחיים עצמם. לאו דווקא דתית, אלא אמונה באדם ובמה שאנחנו יכולים להיות.
הרעיון הזה הוא בו זמנית מה שמכונן מסגרת קהילתית וחברתית ומה שנבנה ומתקיים בתוכה.
אני מסתכל על ישראל היום, על המתח בין הגישות, ומבין שהמשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת. כזו שיונקת מהשורשים היהודים שלנו ומתכתבת עם המציאות של היום. כזו שלא מתנצלת כל הזמן ולא נתקעת בעמדה של קורבן מול תוקפן, אבל גם לא מתגלגלת לקיצוניות ולשנאה. תשתית יציבה שאפשר לצעוד עליה ביחד כעם. שמחברת זהות ועומק עם חופש, חמלה, אחריות ואנושיות.
ובסוף, מבחינתי, התשובה היא פשוטה.
חיבור לנוכחות של קדושה. קדושה של חיים,קדושה של שלום.
