זה לא אומץ. זו שחיתות מוסרית
קיבלתי המון תגובות על הפוסט על סיכת חבל התלייה של בן-גביר. אחת הייתה מאישה בטוויטר, שכתבה לי כך:
״אתה מלכלך את השם דוד
דוד המלך ע״ה היה גדול הַמַצְבִּיאִים בעם ישראל
את הפסוק הזה הוא כתב 👇
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.
אם היית יהודי היית מרגיש את הסנטימנט הזה בוער בלבך
על מה שחמאס ביצע ביהודים בשואת העוטף״
אני כותב את הדברים בתור מי ש**אשכרה** רדף אויבים בשטח כמעט עשרים שנה. ראיתי מלחמה מקרוב, הרגשתי את טעם המוות, איבדתי חברים. מהמקום הזה אני אומר: מי שבאמת לוחם, מי שבאמת ״רדף את אויביו״ ונטל חיים, לא מתהדר בזה, ולא מתענג על המוות. הוא יודע כמה הדבר הזה כבד, כמה צריך להיות עניו מולו.
אני בטוח שגם דוד המלך, כשאמר את הפסוק, לא דמיין סיכות חגיגיות של חבל תלייה. המוסר היהודי שלנו, הערכים שעליהם גדלנו, מחייבים אותנו להיות תקיפים ואכזריים מול אויב, אבל צנועים מול מושג החיים והמוות.
אני לא חושש מענישה צודקת של בני מוות. במקרים מסוימים, גם עונש מוות יכול להיות מוצדק. אני חושש ממה שהחגיגה והיוהרה סביב ההוצאה להורג מייצא לתוך החברה שלנו.
מה רואה הנער בן ה-16 שמסתכל על השר לביטחון לאומי עונד בזחיחות סיכת תלייה? הוא לא יודע לעשות את ההבחנה הדקה בין צדק לבין התענגות על דם. בין נחישות מוסרית לבין שחיתות מוסרית.
וכמו תמיד בהיסטוריה, מי שמוביל את תרבות ההתרברבות האלה הם בדרך כלל אלה שלא רדפו את אויביהם, לא נלחמו דקה בשדה הקרב, לא שירתו, לא יודעים מה זה מלחמה מבפנים. אלה שלא טענו את טעם הדם הם אלה שחוגגים את המוות.
זה העולם ההפוך שכואב לי לראות פה. לא בגלל הרחמים שלי על המחבלים, אלא בגלל האחריות שלי לילדים שלנו, לחיילים הצעירים, לחברה הישראלית שאנחנו בונים. אין לנו את הפריבילגיה לאמץ לעצמנו מוסר של חבל תלייה. אנחנו חייבים להישאר עם מוסר של חיים גם כשנאלצים, לעיתים, לשלול אותם מאויב.
.png)