חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
10/4/2025
אלי מאירי
מחאה היא זכות דמוקרטית חשובה, סרבנות היא חציית קו אדום

מחאה היא זכות דמוקרטית חשובה, סרבנות היא חציית קו אדום

מחאה היא זכות דמוקרטית חשובה, סרבנות היא חציית קו אדום

סירוב לשרת בצה״ל או להתייצב למילואים, גם אם הוא נובע ממניעים פוליטיים או אישיים, גם אם הוא בתחפושת של ״הפסקת התנדבות״ - הוא אקט מסוכן שמחליש אותנו כצבא • כל קריאה לסרבנות היא לא רק פגיעה בצבא - היא שירות לאויבנו ופגיעה בכוחנו

את שירותי הצבאי התחלתי כחניך בקורס טיס, ודווקא לאחר שעברתי בהצלחה את מבחני התעופה החלטתי, בצעד שהפתיע את מפקדיי, לוותר על המטוס ולבחור בטנק. היום, כמעט 30 שנים אחרי, אני גאה לומר שאני מפקד בחטיבת שריון שעשתה את מספר ימי המילואים הגבוה ביותר מתחילת המלחמה.

דווקא מהמקום הזה ולאחר שנכחתי בלא מעט לוויות של חיילים שלי, ברור לי כי כל גילוי סרבנות יוביל באופן ישיר לטירוף מערכות.  

תנועת “אל הדגל” בה אני חבר, מובילה יוזמה לחקיקת חוק גיוס ציוני שיבטיח לישראל צבא חזק, המוכן לאתגרים הרבים של ישראל בהווה ובעתיד. אנחנו לא רק פועלים בשדה הקרב, אלא גם מנסים להשפיע על המערכת הפוליטית כדי לוודא שלא יקודמו חוקי פטור משירות לאוכלוסיות שלמות - כך שתפגע יכולתו של צה״ל להגן בכל החזיתות ובבטחון המדינה.

אנחנו נוכחים בועדת חוץ ובטחון, פוגשים שרים וחברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה ומגייסים תמיכה ציבורית להצעת חוק שירות ציוני אותו כתבנו.

בשבוע שעבר, הובלנו צעדה א-פוליטית, שבה השתתפו אלפים מכל קשת החברה בירושלים והיא תוצאה של שילוב ידיים של עשרות תנועות מילואים עם הורים שכולים. הצעדה הזו הייתה קריאה לכולם לשרת אבל לא פחות מכך קריאה נגד סרבנות אחרת - סרבנות ה ״נמות ולא נתגייס!״

לכן אני מקווה לראות את מפקד חיל האויר והרמטכ״ל השריונר אייל זמיר, מדגימים הלכה למעשה שימי הסלחנות כלפי סירוב להתייצבות למילואים חלפו עם הרמטכ״ל הקודם וכל שם שחתום על ״מכתב הטייסים״ יודח משירות לאלתר. בד בבד, עלינו לפעול כך שעל כל מי שמצהיר כי לא יתייצב או לא יתגייס - יוטלו סנקציות קשות.

״איש הישר בעיניו יעשה” הוביל אותנו לחורבן ולנצחון אויבינו. בימים בהם עם ישראל חוגג את יציאת מצרים עלינו לזכור כי אין לאף אחד את הזכות להחליט כי בשם ״הישר בעיניו״ מותר לו להחליש את בטחון המדינה. אנחנו חייבים לשמור על המהות של צה”ל וחייבים לדאוג שכולם ישרתו, כדי לשמור על הנס שיצרנו - מדינת ישראל.

גם בחג הזה נזכור את 59 החטופים המוחזקים במנהרות החמאס ועלינו, אנשי המילואים, לעשות הכל כדי להיות מוכנים בכל רגע להוציא אותם ממצרים ולהכריע את אויבינו - בטנק ובמטוס.

אלי מאירי - סא״ל (במיל׳) בשריון, איש חינוך, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 14/04/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17727739

צילום: דובר צה״ל

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

5/2/2026
יצחקי גליק
כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.

הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.

מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”

לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.

מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.

כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.

וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.

זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.

במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.

לצפייה בפוסט
5/2/2026
לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

מתווה הגיוס שלנו הוא מתווה ציוני, כולם כולל כולם- קואליציה ואופוזיציה מצופים לעמוד מאחוריו בלי להתבלבל ,לא משיקולים פוליטיים ולא משום דבר אחר בדרך. כי למרות שהבית הזה הוא בית פוליטי, הנושא הזה הוא קדוש

לצפייה בפוסט
3/2/2026
דוד שרז
לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

‏הדיון על פתיחת מעבר רפיח חושף נקודת עיוורון מאוד גדולה היום בשיח של הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, פתיחת מעבר רפיח היא חלק מקונטקסט. לפתוח את מעבר רפיח בעולם שבו השמדנו את חמאס ואנחנו מתנתקים לחלוטין מרצועת עזה ומהאחריות עליה, ודרך הפתיחה הזאת מעבירים את האחריות ההומניטרית ואת הקשר לעולם למצרים, יכולה להיות הישג. פתיחת מעבר רפיח בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו משאירים את חמאס על הרגליים ומאפשרים שליטה והשפעה של קטר, טורקיה ומצרים, היא כישלון.

‏ולכן הבדיקה היא לא אם לפתוח או לא לפתוח, אלא באיזו מציאות. אני רואה אנשי ימין שמתפתלים כדי להגן על מהלך שברור שאינו חלק מניצחון או הכרעה, ואני רואה אנשי שמאל שתוקפים אותו כאילו שהם לא היו עושים את אותו דבר לפני שנתיים. הציונות אומרת דבר פשוט. מי שמבקש להשמיד אותנו, לא מנהלים איתו תהליך. הולכים עד הסוף ומסירים את האיום.

‏אלא שהגענו לנקודה שבה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אבדות כבדות, ואובדן יכולת תמרון, השליטה וההשפעה הופקעו מידינו ועברו לידיים אמריקאיות ולמועצות שלום למיניהן. זה מסביר את המצב, אבל לא מצדיק אותו. היו נקודות בדרך שבהן היה צריך לפעול אחרת.

‏וכאן נכנסת גם אשליית הוועדה הטכנוקרטית. לקרוא לגוף כזה טכנוקרטי לא הופך אותו לניטרלי. זה אותו די אן איי של הרשפ, אותה תפיסה של רשות אחת ונשק אחד, ואותה שאיפה להחזיר שליטה פלסטינית הדרגתית בעזה. זו בדיוק הסיבה שחמאס מוכן למסור לכאורה את השלטון האזרחי. לא מתוך תבוסה, אלא כי המהלך הזה לא שומט ממנו את מנגנוני הכוח, אלא מאפשר השתלטות מדורגת מבפנים. פתיחת רפיח והכנסת הוועדה נתפסות אצל חמאס והרשפ כצעד שמסמן סיום מלחמה ומקעקע את הישגי הלחימה.

‏הנקודה הראשונה שבה היה צריך לפעול אחרת הייתה בשבעה באוקטובר. האמירה הייתה צריכה להיות שכל יום שבו חמאס לא משחרר את בני הערובה, ישראל כובשת עוד חצי קילומטר מרצועת עזה. לא כדי ליישב ולא כדי להתנחל, אלא כדי להעביר מסר חד. מי שתוקף אותנו כמו בשבעה באוקטובר משלם מחיר כבד ובלתי הפיך איפה שכואב לו. באדמה.

‏אני לא חושב שחמאס ושונאינו רואים כאן תבוסה. להפך. מבחינתם הם הצליחו לתרגם את השבעה באוקטובר להישג בינלאומי אדיר. לחץ עולמי, אופק למדינה פלסטינית, וחמאס שנשאר על הרגליים עם נשק בעזה. והדבר הזה מקומם אותי.

‏זה מה שקורה כשהולכים בדרך העקומה שמציעים לנו גם הימין הפוליטי וגם השמאל הפוליטי. לא לכאן ולא לשם. בלי הכרעה ובלי אחריות. ואם היינו הולכים מלכתחילה בדרך הציונית, הדרך של הסרת איום מוחלט והליכה עד הסוף, היינו יכולים לפתוח את מעבר רפיח כפתיחה של ניצחון. מהלך שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אחרי שחמאס מוכרע לחלוטין, ולא כוויתור שמלבישים עליו סיפור.

‏מעכשיו, נפרדים מהדרך הכושלת של הימין והשמאל. חוזרים לדרך הציונית

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!