חדשות אל הדגל

אנחנו ברגע מוזר בעולם. האמת יוצאת החוצה בלי פילטרים, וגם השקר והצביעות עומדים עירומים לגמרי. אין כבר אזור דמדומים. הכול חד.

תראו את קאמלה האריס, ברני סנדרס, אוקסיו קורטז ועוד מתנגדים בתקיפות לכל פגיעה באיראן. תסתכלו על ראש ממשלת ספרד ואירלנד ומזכ״ל האו״ם שממהרים לגנות, ועל מקרון שעושה פליקלאק מילולי כדי לא לומר שום דבר חד וברור. וגם אצלנו, באולפנים, כבר מתחילים הדיבורים על לעצור, על לדעת מתי לקפל, על להגיע להבנות עם מי שנשאר שם.

וזו בדיוק הנקודה שבה מתבהר מי רוצה הכרעה ומי רוצה שקט מדומה.

משטר שמממן טרור עשרות שנים, שמפעיל שלוחות בכל גבול סביבנו, שעמד מאחורי מתקפות דרך חיזבאללה, חמאס ואחרים, שחיסל 38,000 אזרחים מבני עמו, הוא לא בעיה תיאורטית. הוא איום פעיל. מי שמסתכל על זה ורואה מורכבות במקום רוע, פשוט בוחר לא לראות.

מהי הכרעה במקרה הזה?

פירוק מלא של היכולות הגרעיניות. לא הקפאה, לא דחייה, לא אחוזי העשרה נמוכים יותר. הוצאה של כל האורניום המועשר, סגירה מוחלטת של התשתיות, כך שאין דרך קלה לחזור לשם.

פירוק היכולות הבליסטיות. לא מגבלות טווח, לא ניסוחים עמומים. פירוק יכולת.

ופירוק טבעת האש. ניטרול המערך האזורי של שלוחות, מיליציות, ארגונים שמופעלים מטהרן ומשמשים זרוע ארוכה.

אבל גם זה לא מספיק אם המכונה שמייצרת את הכול נשארת על הרגליים. ולכן הכרעה אמיתית כוללת גם שינוי שלטוני. זה יכול לקרות בכמה דרכים, ואף אחת מהן לא פשוטה. אופוזיציה פנימית שתתארגן סביב הנהגה שמסוגלת להחזיק מדינה. דמות מהגולה שתחזור עם גב ציבורי אמיתי. תהליך פנימי מתוך המערכת שיביא מעבר שלטוני. ואולי גם תקופה של כאוס ופירוק למחוזות עד שמשהו חדש יתייצב.

ולכן ברגע הזה חייבים שלושה דברים ברורים.

קודם כול, אם זה נגמר, זה נגמר רק אחרי שמולאו כל המטרות. לא כמעט. לא בערך.

שנית, אם רוצים שינוי אמיתי, צריך לאפשר שתיבנה הנהגה איראנית פנימית חזקה. בלי הנהגה כזאת, הוואקום יתמלא באותו חומר ישן. העם האיראני חוגג את מותו של חמינאי ורוצה לחזור לברית עם ישראל וזו הזדמנות אדירה.

ושלישית, הברית שנולדה מתוך העימות הזה חייבת להפוך למשהו קבוע. ובבסיסה מדינות שגילו עמדה ברורה, שכיבדו את ישראל ולא פעלו כנגדה כמו בחריין ואיחוד האמירויות ורק לאחר מכן כל מי שאיראן תקפה, כל מי שמבין את הסכנה, גם הם יכולים להיות חלק מציר מתואם ויציב. גם כאלה שאני לא אוהב. גם כאלה שפגעו בנו בעבר. לפעמים סדר חדש נבנה מהבנה משותפת של איום.

פורים 2026. המסכות יורדות.

‍

אני קורא חלק מהתגובות שכתבו לי ואני מזהה שם בלבול שחוזר על עצמו. יש הבדל בין להגיד שיש טוב ורע בעולם לבין להאמין שיש טוב מוחלט ורע מוחלט וצדק מוחלט שאין בו סדקים. אנחנו לא ילדים. אנחנו יודעים שהעולם מורכב. אנחנו יודעים שאדם יכול להועיל לאנושות ובאותה נשימה להיות אדם כוחני, מנצל, לא נחמד, אפילו דוחה. אנחנו יודעים שאדם שעשה מעשים נוראים יכול גם לעשות מעשים טובים. המציאות לא בנויה משחור ולבן. אבל דווקא בשם המורכבות, נולדה בשנים האחרונות תפיסה שמצמצמת את הכול לבינריות אחרת. תוקפן וקורבן. חזק וחלש. פריבילג ומדוכא. ובתוך המסגרת הזאת, אם אתה חזק אתה כנראה אשם. אם יש לך כוח אתה כנראה תוקפן. אם ניצחת כנראה חטאת. ואז מתחילה שרשרת אינסופית של התנצלות. אולי באנו לאדמה לא לנו. אולי כבשנו. אולי היינו אגרסיביים מדי. אולי עצם זה שאנחנו שורדים ומצליחים הוא בעיה מוסרית. העולם יותר מורכב מזה. לא כל חזק הוא רשע. לא כל חלש הוא צדיק. ולא כל סכסוך מתפרק אוטומטית למי התחיל ראשון ומי מסכן יותר. יש מצבים שבהם מופיע רוע. לא רוע פילוסופי, לא רוע תיאורטי, אלא אנשים, ארגונים, משטרים, שבוחרים באלימות, בביזוי חיים, בהשמדה. וברגעים כאלה, הבלבול המוסרי הופך לחולשה מסוכנת. להחזיק מורכבות זה לא לוותר על עמוד שדרה. זה לא להגיד הכול יחסי. זה היכולת להכיר בזה שגם אנחנו עשינו טעויות, גם לנו יש כתמים, ובו בזמן לדעת שהסיפור שלנו צודק. שיש ערכים ששווה להילחם עליהם. שיש רגעים שבהם צריך להפעיל כוח. לא מתוך שנאה, לא מתוך יהירות, אלא מתוך אחריות. אין סתירה בין ענווה מוסרית לבין נחישות. אין סתירה בין חשבון נפש לבין ידיעה ברורה שיש דברים שאסור להשלים איתם. מי שמוותר על ההבחנה בין טוב לרע בשם המורכבות, מאבד גם את המורכבות וגם את המצפן. והאתגר האמיתי הוא להישאר מפוכחים, להכיר בסדקים, ובכל זאת לא להתבלבל מול הרוע כשהוא עומד מולך.

למדינת ישראל יש חזון כלכלי גיאופוליטי.
הוא קיים בזכות האנשים שחיים כאן, בזכות ההון האנושי יוצא הדופן, ובזכות צירוף נדיר של כמה קצוות קריטיים שמתחברים יחד לרגע היסטורי.

העסקה האחרונה של CyberArk וההנפקה בבורסה בת״א, הרכישות הגדולות שראינו בתקופה האחרונה, מרכז הפיתוח הענק של NVIDIA ביוקנעם, הפעילות של Intel ועוד אינספור מהלכים, כל אלה אינם אירועים מנותקים. הם חלק ממהלך אחד גדול שמבצר את ישראל כשותפה חיונית לעולם.

המקום שבו השילוב בין הון אנושי, ניסיון מבצעי, יכולת טכנולוגית ויזמות מאפשר קפיצת מדרגה אקספוננציאלית. זה חשוב לעולם וזה חשוב גם לישראל.

והדבר הזה משפיע גם גיאופוליטית. כשמשקיעים כאן השקעות ענק, האינטרס של המעצמות גדל. זה אינטרס ישראלי, זה אינטרס אמריקאי, וזה משפיע בסופו של דבר גם על מה שיקרה בעזה וגם על ההתמודדות מול איראן. השקעות יוצרות מחויבות, ומחויבות משנה החלטות. זה כולל את שבירת האיום של המשטר האיראני. זה כולל גם את הסיכוי, גם אם כרגע הוא נראה קטן, שתוכניות כמו זו של דונלד טראמפ בעזה יתממשו.

אני אופטימי.
יש כאן המון עבודה, אבל ההזדמנות אדירה.

כדי לממש אותה אנחנו צריכים מדינה יציבה. מדינה שלא שקועה כל היום בריב פנימי. מדינה עם חינוך מצוין, עם תשתיות שמתאימות למאה העשרים ואחת, ועם פתרון אמיתי לאירוע התחבורתי הבלתי נסבל של הפקקים. זה פרויקט לאומי עצום.ישראל יכולה להיות מטרופולין אחד מדהים. וההזדמנות הזאת, לצד הסיכונים והאתגרים, היא המשימה של הדור שלנו.

יש כאן כל כך הרבה מה לבנות.
ארץ ישראל מדהימה, והאחריות עליה היא שלנו.

הדור שלנו חייב להסתער על המשימה הזאת. הפוליטיקה צריכה לאפשר את זה, לא להפריע. לשחרר את השוק, להפסיק לבלבל את המוח, להפסיק להסית ולגרום לנו לשנוא אחד את השני. ובמקביל לוודא שבדרך למעלה אנחנו לא משאירים אוכלוסיות מאחור. לא בחינוך, לא בהכשרה, לא בחיבור למדינה ולא באכיפת החוק.

כל הדברים האלה קריטיים.
זאת המשימה שלנו. זו התוכנית של ‪אל הדגל וזו ציונות רדיקלית.
תצטרפו אלינו ויחד נגרום לזה לקרות!

‍