חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
4/8/2025
יצחקי גליק
חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

זעקה שבאה מהבטן: חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7.10, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו • כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן

אני שומע חלק מחבריי לציונות הדתית ומקרב תומכי הליכוד שמסכימים כי העוול המוסרי של ההנהגה החרדית הוא בלתי נסלח, ועם זאת מוכנים לספוג אותו רק כדי להמשיך את הברית הגושית. גם פיטורי אדלשטיין והחלפתו בביסמוט, כדי שיקדם חוק השתמטות לשביעות רצון החרדים הוא עוול מוסרי בחסות מהלך פוליטי - לגיטימי לשיטתם.

אך אילו היה ומדובר רק בעוול מוסרי, ייתכן והיה ניתן לערוך חשבונות כאלה - אלא שמדובר בראש ובראשונה בסוגיה קיומית.

העובדה שלמרות שאנחנו כבר שנתיים במלחמה כל כך קשה, והאחים שלנו, בני המגזר החרדי, לא מצטרפים אלינו ביוזמתם שורפת את הלב. אבל כשהדבר נעשה לכאורה בשם תורת ישראל והאמונה אז זה גם מחלל שם שמים וגם משפיל.

הזעקה שלנו, ציבור המשרתים, מגיעה מהבטן. מהקרביים ומתוך כאב עצום, והיא כמובן צודקת. גם תקשורתית הסיפור של אישיוויון וחוסר צדק, לצד הכאב האישי והדמעות ״מוכר״ יותר.

אלא שהסיפור הזה בעיקר מתדלק אתהאמוציות שלנו, הוא מסית את הדיון ל״אנחנו מול החרדים״, והופך סוגיה קיומית ביטחונית אובייקטיבית ל״קרב של אמונות" סובייקטיביות. המוסר והאמונה שלנופוגשים בחומה אטומה של מוסר מעוות ואמונה קלוקלת של ההנהגה החרדית שממשיכה בשלה ונשארת מנותקת.

 

הויכוח המוסרי הוא ערכי וחשוב - אך לא העיקר. העיקר הוא שאם לא נשנה מהיסוד את תפיסת השירות במדינת ישראל לכלל המגזרים, אנו מהמרים על המשך קיומהשל מדינת ישראל.

העובדה שאוכלוסיות שגדלות בקצב הגדול ביותר במדינה אינן משרתות, אינן מעמידות לוחמים ואינן עובדות, אבל מקבלות תקציבים שמעודדים את המשך ההשתמטות והתלות הכלכלית במדינה, מהווה ״הערת עסק חי" לכלהפרויקט הציוני.

הניסיונות לחוקק חוקי פלסטרו"ישראבלוף" זמניים במקום לטפל בבעיה מהשורש ולהעביר חוק גיוס ציוני אמיתי, תוך הישענות על הכלכלה החזקה שנבנתה כאן וחוסנם העילאי של לוחמי הסדיר והמילואים, רק ידחו את הקריסה הבאה שלנו במקום למנוע אותה.

זו לא השערה - זה עניין של מתמטיקה פשוטה: כמות לוחמים מועטה אל מול האתגרים הביטחוניים האדירים בפניהם ניצבת מדינת ישראל בעשור הקרוב לפחות. אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7 באוקטובר, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו. בטח לא כי יש לה מחיר פוליטי.

כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן.

מתוך מחשבה קרה ורציונאלית, שמנקה אמוציות, ומבקשת את המשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים חוק שירות חדש,אפקטיבי, שחל על כלל אזרחי מדינת ישראל, בקרני שומרון, תל אביב, בני ברק וכן - גם בנצרת.

חוק שמייצר הבחנה ברורה בין מי שמשרת את המדינה והמדינה נותנת לו, ומי שמשתמט - ולא מקבל ממנה כלום. רק כך נוכל להביא עוד לוחמים, רק כך נוכל לשמור על הבטחון ורק כך נוכל לשמור על איתנות כלכלית. מנהיגות שלא פועלת כך משיקולים פוליטיים פשוט מהמרת על החיים של כולנו.

רס"ן (מיל') יצחקי גליק

פורסם בישראל היום, 4/8/25

תמונה: הפגנת חרדים נגד הגיוס (ארכיון). צילום: אורן בן חקון. מתוך הכתבה בישראל היום

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

5/2/2026
יצחקי גליק
כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

כשהמילואים הופכים לעומס – המשימה מיטשטשת

השבוע פגשתי מפקד בכיר במילואים. בקרוב היחידה שלו מגויסת שוב לטובת משימה ביטחונית חשובה באחת הגזרות. סגל הפיקוד ביחידה נמנה ברובו על הציבור הדתי־לאומי – אנשים מהחברה שמתייצבת תמיד, ולא נותנת לשום מחלוקת פוליטית לערער את חשיבות השירות.

הוא סיפר לי שבישיבת ההכנה למשימה, הדבר היחיד שהעסיק את המפקדים היה נושא היציאות הביתה. חייבים שבוע־שבוע, אחרת לא יצליחו להחזיק את המסגרת.

מפקד הכוח גילה הבנה, אבל הזכיר להם את המציאות: יש משימה, יש אויב, יש שטח.
“יש מולנו אויב, ומאחורינו תושבים שסומכים עלינו,” הוא אמר להם. “ניגע בכוח האדם וביציאות, אבל קודם נשקיע בלימוד רציני של המשימה, ומזה נגזור מה אפשר לעשות בנושא היציאות. לא ההפך.”

לדבריו, זה לא עזר. השיחה חזרה שוב ושוב לנושא היציאות הביתה ולשילוב החיים האישיים של הלוחמים.

מי שצריך פירוש רש"י, הנה הוא: השחיקה של אנשי המילואים לא בהכרח גורמת לאי־התייצבות או לסרבנות. היא גורמת לטשטוש. הראש כבר לא כולו במשימה, אלא ביציאות הביתה, בסידור העבודה, בילדים ובבני הזוג, בקריירה ובעסק. המשימה הופכת לנטל צדדי ומשני.

כל אחד מהלוחמים הללו התייצב בכל פעם שקראו לו. אבל הם לא תכננו לחזור לשגרת קבע, שבה אחת לכמה חודשים מתנתקים מהחיים האזרחיים. זה לא היה בתכנון של בן או בת הזוג, לא של הילדים, לא של המעסיק, ולא של העסק הפרטי.

וכך הם מגיעים. מתייצבים, משרתים, נותנים. אבל הראש עסוק בשאלה איך יוצאים יותר, איך מסתדרים עם סד"כ קטן יותר, ואיך משלבים את החיים האישיים עם השירות. ושם, בדיוק שם, מתחילות להופיע שגיאות. סדרי העדיפויות משתנים, והמשימה נדחקת הצידה.

זו המציאות. מציאות קשה ומסוכנת. וכשמתעלמים ממנה – משלמים מחיר כבד.

במהלך כתיבת השורות האלה, הבכור שלי קיבל זימון לצו ראשון.
לפעמים המציאות יודעת לחדד את המסר יותר מכל טיעון.

לצפייה בפוסט
5/2/2026
לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

לילך חיים אידלברג על מתווה הגיוס

מתווה הגיוס שלנו הוא מתווה ציוני, כולם כולל כולם- קואליציה ואופוזיציה מצופים לעמוד מאחוריו בלי להתבלבל ,לא משיקולים פוליטיים ולא משום דבר אחר בדרך. כי למרות שהבית הזה הוא בית פוליטי, הנושא הזה הוא קדוש

לצפייה בפוסט
3/2/2026
דוד שרז
לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

לא אם לפתוח את רפיח – אלא באיזו מציאות

‏הדיון על פתיחת מעבר רפיח חושף נקודת עיוורון מאוד גדולה היום בשיח של הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר, פתיחת מעבר רפיח היא חלק מקונטקסט. לפתוח את מעבר רפיח בעולם שבו השמדנו את חמאס ואנחנו מתנתקים לחלוטין מרצועת עזה ומהאחריות עליה, ודרך הפתיחה הזאת מעבירים את האחריות ההומניטרית ואת הקשר לעולם למצרים, יכולה להיות הישג. פתיחת מעבר רפיח בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו משאירים את חמאס על הרגליים ומאפשרים שליטה והשפעה של קטר, טורקיה ומצרים, היא כישלון.

‏ולכן הבדיקה היא לא אם לפתוח או לא לפתוח, אלא באיזו מציאות. אני רואה אנשי ימין שמתפתלים כדי להגן על מהלך שברור שאינו חלק מניצחון או הכרעה, ואני רואה אנשי שמאל שתוקפים אותו כאילו שהם לא היו עושים את אותו דבר לפני שנתיים. הציונות אומרת דבר פשוט. מי שמבקש להשמיד אותנו, לא מנהלים איתו תהליך. הולכים עד הסוף ומסירים את האיום.

‏אלא שהגענו לנקודה שבה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אבדות כבדות, ואובדן יכולת תמרון, השליטה וההשפעה הופקעו מידינו ועברו לידיים אמריקאיות ולמועצות שלום למיניהן. זה מסביר את המצב, אבל לא מצדיק אותו. היו נקודות בדרך שבהן היה צריך לפעול אחרת.

‏וכאן נכנסת גם אשליית הוועדה הטכנוקרטית. לקרוא לגוף כזה טכנוקרטי לא הופך אותו לניטרלי. זה אותו די אן איי של הרשפ, אותה תפיסה של רשות אחת ונשק אחד, ואותה שאיפה להחזיר שליטה פלסטינית הדרגתית בעזה. זו בדיוק הסיבה שחמאס מוכן למסור לכאורה את השלטון האזרחי. לא מתוך תבוסה, אלא כי המהלך הזה לא שומט ממנו את מנגנוני הכוח, אלא מאפשר השתלטות מדורגת מבפנים. פתיחת רפיח והכנסת הוועדה נתפסות אצל חמאס והרשפ כצעד שמסמן סיום מלחמה ומקעקע את הישגי הלחימה.

‏הנקודה הראשונה שבה היה צריך לפעול אחרת הייתה בשבעה באוקטובר. האמירה הייתה צריכה להיות שכל יום שבו חמאס לא משחרר את בני הערובה, ישראל כובשת עוד חצי קילומטר מרצועת עזה. לא כדי ליישב ולא כדי להתנחל, אלא כדי להעביר מסר חד. מי שתוקף אותנו כמו בשבעה באוקטובר משלם מחיר כבד ובלתי הפיך איפה שכואב לו. באדמה.

‏אני לא חושב שחמאס ושונאינו רואים כאן תבוסה. להפך. מבחינתם הם הצליחו לתרגם את השבעה באוקטובר להישג בינלאומי אדיר. לחץ עולמי, אופק למדינה פלסטינית, וחמאס שנשאר על הרגליים עם נשק בעזה. והדבר הזה מקומם אותי.

‏זה מה שקורה כשהולכים בדרך העקומה שמציעים לנו גם הימין הפוליטי וגם השמאל הפוליטי. לא לכאן ולא לשם. בלי הכרעה ובלי אחריות. ואם היינו הולכים מלכתחילה בדרך הציונית, הדרך של הסרת איום מוחלט והליכה עד הסוף, היינו יכולים לפתוח את מעבר רפיח כפתיחה של ניצחון. מהלך שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אחרי שחמאס מוכרע לחלוטין, ולא כוויתור שמלבישים עליו סיפור.

‏מעכשיו, נפרדים מהדרך הכושלת של הימין והשמאל. חוזרים לדרך הציונית

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!