חדשות אל הדגל

הימים האלה הם ימי אלול. ימים של חום כבד, חום שמחזיר אותי לזיכרונות מעזה, מהמילואים, מהמנהרות.

אלול הוא הזמן שבו עושים חשבון נפש אישי ולאומי. הזמן שבו עשרה טון יורדים מעליך, ואתה שואל את עצמך את השאלות הפשוטות והקשות ביותר. שאלות שמהדהדות לי מ350 ימי הלחימה וממספר דומה כמעט של ימי עשייה חברתית באזרחות.

הייתי מנסח את זה ככה: האם אנחנו הדור שנולד במדבר?
לא הדור שיצא ממצרים ומת בדרך, אלא הדור שנולד מתוך השממון, מתוך חוסר הוודאות, ודווקא משם נכנס לארץ והקים חיים חדשים.
האם אנחנו אלה שצומחים מתוך שממון רעיוני, מתוך שממון פוליטי, מתוך היעדר מנהיגות ונקראים כעת להוליד מתוכנו יסודות חדשים?

הרב יונתן זקס, בספרו "לא בשם האל", כותב שהאלימות הדתית לא נובעת מעצם האמונה, אלא מהחלל שנפער כשהכול הופך יחסי. כשאין אמת יציבה, כשהכול מתפרק לנקודות מבט סותרות, מתפרצת הקנאות הדתית שמחזירה ודאות ומשמעות, אך במחיר של שנאה ואלימות. מנגד, התרבות הפרוגרסיבית מתעקשת להישאר בעמדה חלשה ומתנצלת, שאינה מסוגלת להחזיק קרקע משותפת.

אבל אם אנחנו הדור שנולד במדבר, המשימה שלנו אחרת. לא להיגרר אחרי הקצוות, אלא לבנות תשתית חדשה.
תשתית של שותפות שיונקת מהשורשים העמוקים של העם שלנו, אך מכירה גם בערכים של דמוקרטיה וחיים משותפים.
תשתית של common sense שמניחה בצד את השאלה “איך זה ייתפס” (משיחי? ליברלי? ימין? שמאל?) ושואלת שאלה אחת פשוטה: מה משרת עכשיו את עם ישראל?
תשתית של ענייניות רדיקלית  שמחזיקה זהות עמוקה ומלאת משמעות, ובו בזמן פתיחות, אנושיות, ויכולת לבנות יחד עתיד משותף.

חודש אלול מזכיר לנו שזה הזמן לעצור, לחשוב, ולהתחיל מחדש. לא להסתפק בהליכה במדבר אינסופי, אלא לבחור להיות הדור שנולד במדבר ונכנס לארץ. הדור שמניח את היסודות לישראל הבאה.

זו הקריאה לדור הצעיר: לא להעתיק את הכשלים של הדורות הקודמים, לא להיגרר לרלטיביזם חלש או לקנאות אלימה, אלא להיות אלה שממציאים מחדש את התשתית הרעיונית והמוסרית של עם ישראל. קדושה של חיים. קדושה של שלום.

‍

פורסם: הדור 29 - כי תבוא

לפני חצי שנה בערך ישבתי עם חבר והתווכחנו על פוליטיקה. הוא זרק לי פתאום את השם “צ’ארלי קירק”. אני מודה, לא הכרתי. נכנסתי לאינטרנט תוך כדי נסיעה רק כדי לבדוק מה הקטע, תכננתי לראות דקה ולסגור.

אבל במקום זה מצאתי את עצמי מבלה את המשך הנסיעה במעבר בין קטעים.

ופתאום קרה לי משהו מוזר, התחלתי ליהנות לשמוע מישהו שאני לא מסכים איתו על מלא נקודות.

עזבו רגע את הנושאים הספציפיים שלחלקם התחברתי מאוד וחלקם זעזעו אותי. עצם המהות של הדיון הציבורי הפתוח שמאפשר לשבור את תיבות התהודה - העיף אותי.

וגם, למען ההגינות, קיבלתי השראה מהדרך שבה הוא נשאר רגוע, מפירוק הטיעונים בקול רגוע, ובעיקר איך שהוא גרם לי לשמוע נרטיב אחר בלי להיבהל ממנו - זה היה שיעור ביציאה מהבועה.

ופה בדיוק אני מרגיש את האסון המתקרב ובא בעקב של אלו שכבר היו.

אנחנו כחברה, ובמיוחד בישראל עם האופי המזרח תיכוני, הפכנו להיות מכורים לעמדות שלנו.

אנחנו לא מתווכחים כדי ללמוד, אלא כדי לנצח.

מי שמנסה להקשיב באמת - מקניטים אותו משני הצדדים, כי הוא “בוגד במחנה” או “נכנע”.

והתוצאה היא שכל אחד רק מהדהד את עצמו, בלי חיכוך אמיתי, בלי צמיחה.

הרצח של צ’ארלי קירק הוא לא רק טרגדיה אישית. הוא סימן לאן מגיעים כששיח מפסיק להיות כלי של חיפוש אמת והופך לקרב הישרדות של זהויות.

הוא עלול להיות יריית הפתיחה לאירוע גדול בהרבה, שאני מפחד להעלות על הכתב איך הוא יכול להראות.

הלוואי שנלמד מזה לקח.

לא לעשות את חשבון נפש של הצד השני, אלא להתחיל לדאוג להיות בעצמנו אנשים טובים יותר, נדיבים יותר, קשובים יותר.

זה התיקון עולם הכי גדול שיש - וגם הוא בכלל לא פשוט.אז בואו נפסיק להטיף לאחרים מה הם צריכים להיות ולעשות, ונתחיל לעבוד על עצמנו.

‍

צילום: מהרשת

‍

טוב, זה פוסט למטיבי לכת, למי שרוצה להבין את התשתית הרעיונית שמלווה אותי.

אני קורא עכשיו את ״לא בשם האל״ של הרביונתן זקס, ובמקביל האזנתי לערן שיר בגיקונומי, וחזרתי שוב לרעיונות של דאגלסמאריי וקן וילבר שאני הולך איתם כבר שנים, סביב מוסר, תרבויות, והדרך שבה האנושותמנסה להתקדם לאיזו אינטגרציה עמוקה יותר.

מה שמתחבר לי מתוך זה, וגם למה שקורה אצלנו עכשיו בישראל, הוא שדווקא כשהליברליזם הפרוגרסיבי מתעקש שאין אמת אחת ושאין טוב ורע מוחלטים, כשהוא מתנצל על עצם קיומו ומאבד את מה שמלכד את החברה, נוצר חלל ריק. התרבות מתפרקת לאינסוף נקודות מבט, הכול יחסי, הכול שווה.

‍

אז, כתגובה, מופיעה הדתיות הקנאית,שמחפשת להחזיר ודאות מוחלטת ומשמעות חדה, אבל לא פעם היא מתגלגלת לאלימות, לשנאה ולמלחמה בשם האל.

זקס מסביר שהאלימות הזו לא נובעת מהדתעצמה אלא מהחלל שנפער כשהכול נהיה יחסי. אבל הוא גם מציע שהפתרון הוא לא הקנאות, וגם לא הריק הליברלי.

‍
הפתרון הוא דרך שלישית: אמונה עמוקה, נוכחות של קדושה בחיים עצמם. לאו דווקא דתית, אלא אמונה באדם ובמה שאנחנו יכולים להיות.
הרעיון הזה הוא בו זמנית מה שמכונן מסגרת קהילתית וחברתית ומה שנבנה ומתקיים בתוכה.

‍

אני מסתכל על ישראל היום, על המתח בין הגישות, ומבין שהמשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת. כזו שיונקת מהשורשים היהודים שלנו ומתכתבת עם המציאות של היום. כזו שלא מתנצלת כל הזמן ולא נתקעת בעמדה של קורבן מול תוקפן, אבל גם לא מתגלגלת לקיצוניות ולשנאה. תשתית יציבה שאפשר לצעוד עליה ביחד כעם. שמחברת זהות ועומק עם חופש, חמלה, אחריות ואנושיות.

ובסוף, מבחינתי, התשובה היא פשוטה.

חיבור לנוכחות של קדושה. קדושה של חיים,קדושה של שלום.

‍