חדשות אל הדגל

קיבלתי המון תגובות על הפוסט על סיכת חבל התלייה של בן-גביר. אחת הייתה מאישה בטוויטר, שכתבה לי כך:
״אתה מלכלך את השם דוד
דוד המלך ע״ה היה גדול הַמַצְבִּיאִים בעם ישראל
את הפסוק הזה הוא כתב 👇
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.
אם היית יהודי היית מרגיש את הסנטימנט הזה בוער בלבך
על מה שחמאס ביצע ביהודים בשואת העוטף״
אני כותב את הדברים בתור מי ש**אשכרה** רדף אויבים בשטח כמעט עשרים שנה. ראיתי מלחמה מקרוב, הרגשתי את טעם המוות, איבדתי חברים. מהמקום הזה אני אומר: מי שבאמת לוחם, מי שבאמת ״רדף את אויביו״ ונטל חיים, לא מתהדר בזה, ולא מתענג על המוות. הוא יודע כמה הדבר הזה כבד, כמה צריך להיות עניו מולו.
אני בטוח שגם דוד המלך, כשאמר את הפסוק, לא דמיין סיכות חגיגיות של חבל תלייה. המוסר היהודי שלנו, הערכים שעליהם גדלנו, מחייבים אותנו להיות תקיפים ואכזריים מול אויב, אבל צנועים מול מושג החיים והמוות.
אני לא חושש מענישה צודקת של בני מוות. במקרים מסוימים, גם עונש מוות יכול להיות מוצדק. אני חושש ממה שהחגיגה והיוהרה סביב ההוצאה להורג מייצא לתוך החברה שלנו.
מה רואה הנער בן ה-16 שמסתכל על השר לביטחון לאומי עונד בזחיחות סיכת תלייה? הוא לא יודע לעשות את ההבחנה הדקה בין צדק לבין התענגות על דם. בין נחישות מוסרית לבין שחיתות מוסרית.
וכמו תמיד בהיסטוריה, מי שמוביל את תרבות ההתרברבות האלה הם בדרך כלל אלה שלא רדפו את אויביהם, לא נלחמו דקה בשדה הקרב, לא שירתו, לא יודעים מה זה מלחמה מבפנים. אלה שלא טענו את טעם הדם הם אלה שחוגגים את המוות.
זה העולם ההפוך שכואב לי לראות פה. לא בגלל הרחמים שלי על המחבלים, אלא בגלל האחריות שלי לילדים שלנו, לחיילים הצעירים, לחברה הישראלית שאנחנו בונים. אין לנו את הפריבילגיה לאמץ לעצמנו מוסר של חבל תלייה. אנחנו חייבים להישאר עם מוסר של חיים גם כשנאלצים, לעיתים, לשלול אותם מאויב.

‍

זה 23 אלף שהם לא 23 אלף

זה 3 שנים שהן לא 3 שנים

זה "חרדים" שהם לא חרדים

זה חיילים שהם לא לוחמים ולא תומכי לחימה

זה סנקציות שהן לא סנקציות

זו אכיפה שהיא לא אכיפה

בקיצור זה חוק שהוא לא חוק.

‍

צה"ל אומר שזה לא יגייס

משרד האוצר אומר שזה לא יגייס

הציבור הציוני מבין שזה לא יגייס.

‍

את מי מרמים?! את הציבור המשרת! את הציבור שהקריב כל כך הרבה בשנתיים מלחמה! את אלה שאתם שולחים לקרב שוב ושוב ושוב!

למען השם תגיד לנו את האמת. תגיד שזה חוק רע. רע לעתיד המדינה ורע לביטחון. אבל זה מה שהצלחת להשיג כרגע. ואז היינו מתווכחים עניינית האם זה שווה את המחיר.

‍

יותר מדי מונח כאן על הכף.

בכל חוג בית שאני מעביר שואלים אותי "למה אתם לא חוברים למישהו? פשוט תיכנסו לאיזו רשימה מאחורי פוליטיקאי מוכר וככה תיכנסו לכנסת. זה העיקר".

ההצטרפות של לפיד למקהלה הפופוליסטית "מי שלא משרת לא מצביע בבחירות" היא הזדמנות מצוינת להסביר למה צריך כוח פוליטי חדש ולמה בכלל קמנו.

כל מי שעוקב אחרי יודע שחוק הגיוס הוא בדמי. אני מעורב בו עד מעל הראש. אגב יש לשנות את שמו לחוק להצלת מדינת ישראל. לא פחות.

בלי שינוי קיצוני של מערך התמריצים שעם חובות מגיעות ההטבות, ובלי חובות נשללות הטבות. וסנקציות אישיות אפקטיביות. אין למדינה הזאת סיכוי. לא ביטחוני, לא כלכלי ולא חברתי-פנימי.

אבל שלילת זכות ההצבעה היא לא על הפרק. כי באותה שניה נפסיק להיות מדינה דמוקרטית. ככה פשוט.

תשמעו. דמוקרטיה זו לא השיטה הכי צודקת, והיא טומנת בחובה המון עוולות, דווקא לאלה שתורמים יותר.

אבל היא הכי פחות גרועה כמו שאמר צ'רצ'יל.

כדי להסביר לכם את האבסורד בהצעה. כמה שאלות לעדת הפופוליסטים:

האם לאסירים תישאר זכות הצבעה בדמוקרטיה שלהם? מה לגבי עברייני מין ורצח? מה לגבי גנבים? הם פחות גרועים ממי שלא משרת?

למה זכות ההצבעה של מי שמשרת בקרבי ומסכן את חייו תהיה זהה למי ששירת יומיות בגינון בקריה?

ואולי מי שמשלם יותר מיסים יקבל שני קולות? בכל זאת הוא "תרם" יותר לקופה ולכן הוא צריך להחליט איך לחלק אותה?

עכשיו הם יודעים את זה (אני מקווה), אבל זה בכלל לא מעניין אותם.

אותם מעניין דבר אחד בלבד - להיבחר. ואם זה מה שמשלהב את הקהל? ואם זה מה שהיועצים אומרים שצריך להגיד? ואם זה מה שציבור רוצה לשמוע? זה מה שנגיד.

ואם מתחרה אמר את זה. אני חייב להגיד כמוהו כדי שהקולות לא יברחו.

כשזה מגיע ממי שלפני המלחמה היה מנהיג אבירי הדמוקרטיה זה כבר מביך.

וכן. אם אתם שואלים למה לא הגיעו לרפורמה מוסכמת? לא כי לא היתה אחת כזאת. אלא כי הבייס היה כועס.

וכן. זה בדיוק הסיבה שלא יצאנו למלחמה בעזה למרות שחמאס התעצם והמשכנו להעביר לו כסף

"כי העם רצה שקט ולא היה מוכן למלחמה."

ומה שחשוב זה מה הקהל רוצה...

אפס מנהיגות.

וככה כמעט כל כותרת ופעולה פוליטית שעולה על סדר היום מנוהלת מהשיקול הפופליסטי.

נדרוש ריבונות עכשיו או עסקה עכשיו. כל אחד לפי מה שהקהל הביתי רוצה לשמוע.

אחרי התהום אליה נפלנו מגיעה לעם מנהיגות פוליטית ראויה. שמנהיגה. לא מונהגת. שאומרת אמת גם אם היא לא משתלמת.

והיא קיימת.

ראינו אותה בשדה הקרב. ראינו אותה בבתי העלמין. ראינו אותה בעשייה החברתית.

היא קיימת כאן בערימות. והיא חייבת להגיע לפוליטיקה.

זה לא משנה אם זה יהיה אנחנו או אחרים.

רק שסוף סוף היא תנהיג ותגיד לעם את האמת.

‍