חדשות אל הדגל

בחזרה לדעות שלנו >
21/5/2025
מתן יפה
די להיות שבויים של הקצוות. הגיע הזמן לציונות שפויה

די להיות שבויים של הקצוות. הגיע הזמן לציונות שפויה

חשבתי הרבה על מה שיאיר גולן אמר אתמול והצלחתי לזקק את לב הבעיה מבחינתי. והיא לא מסתכמת רק במה שהוא אמר. הבעיה הגדולה יותר היא מה שהפכנו להיות.

חברה של קצוות ששבויה בתוך שיח בינארי. אתה או גיבור או בוגד. צודק לגמרי או טועה לגמרי.

הכל זה או שחור או לבן - כאילו אין אלף גוונים של אפור שמפרידים ביניהם. אין עומק, אין מורכבות, אין שאלות. רק תשובות מוחלטות במציאות מדומיינת של טובים ורעים.

וזו אולי הטרגדיה הכי עמוקה של המדינה שלנו כרגע:

לא שאין צדק - אלא שכולם צודקים. צודק מי שאומר שיש כאן אנשים שמאמינים שאנחנו אשמים בהכל ומחזקים את האנטישמים הכי גדולים. וצודק מי שטוען שיש כאן אנשים שעבורם טוהר הנשק הוא ערך פסול והם שמחים ומריעים על הרג פלסטינים באשר הם.

אבל בגלל שכל צד כל כך בטוח בצדק שלו ומשליך את תפיסתו כלפי כל מי ש״לא איתו״, הפכנו לחברה בה כבר לא מסוגלים לראות את האדם שמולנו.

כי סוג הצדק הזה לא מחפש פתרונות, אלא אויבים.

ובתוך זה שכולם תמיד צודקים - כולם טועים.

כל מי שמשרת, שמגדל ילדים, שמשלם מיסים, שמאמין במדינה, שממש לא מרוצה ממה שקורה פה אבל לא מוכן לזרוק את הכל לפח, תקוע עכשיו בין הפטיש לסדן:

יש צד אחד שמדבר כמעט שנתיים על ״הכרעה״ ועושה הכל כדי לא להכריע ואף מדרדר אותנו לנזקים חסרי תקדים ממש בכל פרמטר וזירה עם אפס לקיחת אחריות ודוגמא אישית מהסוג הגרוע ביותר.

ויש צד שני שבשם שנאת הממשלה והעומד בראשה מיישר קו עם מסרים של גדולי האנטישמים ואויבינו באשר הם ומאבד קשר למציאות ולמרבית החברה, ובהפוך על הפוך - חובר בברית לאותם אלו שהוא מבקש להוקיע.

תמיד יהיה מי שיקום ויגיד לי ״עוד פעם הסימטריה?!״ אז כן, עוד פעם! עוד מליון פעם.

ברור שיש הבדל תהומי בין ממשלה מכהנת לבין ״לשעברים”  במידת האחריות שיש להם למחדל הנורא. על זה אין חולק.

אבל מבחינת מצב החברה הישראלית - הם על גבול השותפים.

כי מי שלא מבין שהאמירה של גולן אתמול על הצבא, מעבר לזה שאני סולד ממנה, רק מחזקת את אותו הדבר שהוא מבקש לשנות - פשוט לא חי את העם הזה.

לתחושתי, רוב העם לא שם. העם לא בשמאל קיצון המנותק ולא בימין האחוז דיבוק והכושל.

הוא מחפש הנהגה שפויה, רעננה ואמיצה, שתדע לשלב ביטחון עם מוסר, נחישות עם חמלה, אמת עם הקשבה. ולא - זה לא מרכז. וזה לא אמצע. זו בפשטות - ציונות!

אז כן, בהחלט צריך לבקר את גולן. וגם את סמוטריץ׳, ובן גביר ואת יעלון.

אבל בשעת רותחין בואו לא נפספס את התמונה הגדולה:

החברה שלנו חולה, והמחלה היא לא האנשים האלו - אלא העובדה שהם אלו שתופסים לנו את סדר היום.

שהם גורמים לנו להיות עסוקים בלנצח ויכוחים בינינו לבין עצמינו במקום בלבנות מציאות אחרת לילדינו.

הגיע הזמן לייצר הנהגה שפויה. כזו שהציבור שלא קונה את הסחורה הפגומה של הקצוות יוכל להתגאות בה ובייצוג שלה. בערכים ובדגל שהיא מביאה לשולחן. כי אם לא נעשה את זה עכשיו - אולי לא יישאר לנו מה להציל.

נמאס לנו להיות שבויים של קצוות.

נמאס לנו לשתוק בזמן שמנהיגים חסרי אחריות הורסים את מה שבנינו פה יחד - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, כולם וכולן.

אנחנו כאן כדי להחזיר שפיות.

להחזיר את האחריות.

לבנות הנהגה חדשה שלא מחפשת אשמים, אלא מייצרת פתרונות.

הנהגה שמבינה שציונות אמיתית זו לא סיסמה, אלא דרך חיים של אמת, גבורה, מוסר ומעשה. ומחוללת את המציאות עבור העם שרוצה לחיות בה.

הגיע הזמן להפסיק לצעוק ולהתחיל לתקן. ולא רק שיש דרך אחרת - יש כבר מי שהולכים בה איתנו ב״אל הדגל״.

תצטרפו אלינו. יחד אנחנו מחזירים את הציונות.

בחזרה לדעות שלנו >

פוסטים אחרונים

17/8/2025
דוד שרז
 המשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת

המשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת

טוב, זה פוסט למטיבי לכת, למי שרוצה להבין את התשתית הרעיונית שמלווה אותי.

אני קורא עכשיו את ״לא בשם האל״ של הרביונתן זקס, ובמקביל האזנתי לערן שיר בגיקונומי, וחזרתי שוב לרעיונות של דאגלסמאריי וקן וילבר שאני הולך איתם כבר שנים, סביב מוסר, תרבויות, והדרך שבה האנושותמנסה להתקדם לאיזו אינטגרציה עמוקה יותר.

מה שמתחבר לי מתוך זה, וגם למה שקורה אצלנו עכשיו בישראל, הוא שדווקא כשהליברליזם הפרוגרסיבי מתעקש שאין אמת אחת ושאין טוב ורע מוחלטים, כשהוא מתנצל על עצם קיומו ומאבד את מה שמלכד את החברה, נוצר חלל ריק. התרבות מתפרקת לאינסוף נקודות מבט, הכול יחסי, הכול שווה.

אז, כתגובה, מופיעה הדתיות הקנאית,שמחפשת להחזיר ודאות מוחלטת ומשמעות חדה, אבל לא פעם היא מתגלגלת לאלימות, לשנאה ולמלחמה בשם האל.

זקס מסביר שהאלימות הזו לא נובעת מהדתעצמה אלא מהחלל שנפער כשהכול נהיה יחסי. אבל הוא גם מציע שהפתרון הוא לא הקנאות, וגם לא הריק הליברלי.


הפתרון הוא דרך שלישית: אמונה עמוקה, נוכחות של קדושה בחיים עצמם. לאו דווקא דתית, אלא אמונה באדם ובמה שאנחנו יכולים להיות.
הרעיון הזה הוא בו זמנית מה שמכונן מסגרת קהילתית וחברתית ומה שנבנה ומתקיים בתוכה.

אני מסתכל על ישראל היום, על המתח בין הגישות, ומבין שהמשימה שלנו היא לבנות תשתית מוסרית-תרבותית אחרת. כזו שיונקת מהשורשים היהודים שלנו ומתכתבת עם המציאות של היום. כזו שלא מתנצלת כל הזמן ולא נתקעת בעמדה של קורבן מול תוקפן, אבל גם לא מתגלגלת לקיצוניות ולשנאה. תשתית יציבה שאפשר לצעוד עליה ביחד כעם. שמחברת זהות ועומק עם חופש, חמלה, אחריות ואנושיות.

ובסוף, מבחינתי, התשובה היא פשוטה.

חיבור לנוכחות של קדושה. קדושה של חיים,קדושה של שלום.

לצפייה בפוסט
14/8/2025
יצחקי גליק
מציאות מטורללת

מציאות מטורללת

מציאות מטורללת.

מצד אחד קמפיין הרעבה שקרי שרבים בארץ ובתקשורת הישראלית המיינסטרימית הדהדו ושיתפו אתו פעולה. גדולי האנטישמים מחככים ידייהם בהנאה בנזק שגרמנו לעצמנו.

אנשים שזועקים על עסקה בכל מחיר להשבת החטופים טירפדו בלייקים ושיתופים של הקמפיין השקרי הזה עסקה שיכולה היתה להחזיר את אותם חטופים ממש.

זה חמאס אומר במו פיו. הצליח לו. אז הוא נסוג מהסכמות.

ומנהיגות חלשה באופוזיציה שלא מציבה שום מדיניות אלטרנטיבית שמתמודדת עם המציאות וצרכי הביטחון. רק נסיגה. עיסקה. לא משנה מה היא כוללת.

גם אם באופן חסר תקדים דורשים נסיגה משטח תמורת שחרור חטופים. ויתור על כל ההישגים הצבאיים וכל הגיון ביטחוני.

מנהיגות שלא מסוגלת לעמוד מול הבייס ולהגיד אין דבר כזה בכל מחיר. ונכון כואב ושורף. והורגים את אחינו במנהרות. אי אפשר לשאת את הרוע הזה. ומוכנים לשלם מחיר.  אבל יש כאן מדינה לנהל ולהוביל במזרח תיכון קשוח ואכזרי. הם, וגם מי שעומד בחוץ ושותק, לא מסוגלים לומר את האמת הקשה כי מפחדים מהבייס מאיבוד קולות.

מצד שני ממשלה הזיה. שמדברת על כיבוש מוחלט בתזמון הגרוע ביותר. שבזבזה כל אשראי לאומי ובינלאומי בהתנהלות פושעת. שכבר שנתיים של מלחמה מורחת גיוס של אוכלוסייה שלימה משירות צבאי ושוחקת עד דק את כוחותיה. שמנהיגי המשתמטים הם חלק מקבלת החלטות על שליחת הבנים של אחרים, לא שלהם, לקרב.

ממשלה שזועקת "כיבוש עזה" כאילו לא היינו בעזה כבר 4 פעמים. שכוחותינו לא סרקו את בית חולים שיפא. לא הדליקו נרות בכיכר פלסטין. משקרת לציבור והכי גרוע לכוחות הלוחמים, כאילו הפעם זו הכרעה מוחלטת בלי להגיד מילה על מה הפעם זה יהיה אחרת. ממשלה שלעולם לא לוקחת אחריות, כולם אשמים חוץ ממנה. ממשלה שמתעסקת בהחלפת מנעולים ליועמ"שית כאילו אנחנו בגנון ולא עוד שניה יפתחו חלקה חדשה בהר הרצל. רביעית שיפתחו במלחמה הזאת.

נכשלתם. כולכם. לכו הביתה.

אנחנו חייבים להתעורר. כל המחנות. לדרוש מנהיגות אמיתית. אמיצה. שאומרת אמת. שמבינה את גודל האחריות ואת גודל הכאב. שמזילה דמעה אך יודעת שעליה לקבל החלטות כואבות והכרחיות. שלא מונעת משנאה. רק מאהבה ענקית למדינה הזאת.

לצפייה בפוסט
4/8/2025
יצחקי גליק
חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

זעקה שבאה מהבטן: חוק הגיוס הוא סוגיה קיומית לפני שהוא בעיה מוסרית

אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7.10, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו • כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן

אני שומע חלק מחבריי לציונות הדתית ומקרב תומכי הליכוד שמסכימים כי העוול המוסרי של ההנהגה החרדית הוא בלתי נסלח, ועם זאת מוכנים לספוג אותו רק כדי להמשיך את הברית הגושית. גם פיטורי אדלשטיין והחלפתו בביסמוט, כדי שיקדם חוק השתמטות לשביעות רצון החרדים הוא עוול מוסרי בחסות מהלך פוליטי - לגיטימי לשיטתם.

אך אילו היה ומדובר רק בעוול מוסרי, ייתכן והיה ניתן לערוך חשבונות כאלה - אלא שמדובר בראש ובראשונה בסוגיה קיומית.

העובדה שלמרות שאנחנו כבר שנתיים במלחמה כל כך קשה, והאחים שלנו, בני המגזר החרדי, לא מצטרפים אלינו ביוזמתם שורפת את הלב. אבל כשהדבר נעשה לכאורה בשם תורת ישראל והאמונה אז זה גם מחלל שם שמים וגם משפיל.

הזעקה שלנו, ציבור המשרתים, מגיעה מהבטן. מהקרביים ומתוך כאב עצום, והיא כמובן צודקת. גם תקשורתית הסיפור של אישיוויון וחוסר צדק, לצד הכאב האישי והדמעות ״מוכר״ יותר.

אלא שהסיפור הזה בעיקר מתדלק אתהאמוציות שלנו, הוא מסית את הדיון ל״אנחנו מול החרדים״, והופך סוגיה קיומית ביטחונית אובייקטיבית ל״קרב של אמונות" סובייקטיביות. המוסר והאמונה שלנופוגשים בחומה אטומה של מוסר מעוות ואמונה קלוקלת של ההנהגה החרדית שממשיכה בשלה ונשארת מנותקת.

 

הויכוח המוסרי הוא ערכי וחשוב - אך לא העיקר. העיקר הוא שאם לא נשנה מהיסוד את תפיסת השירות במדינת ישראל לכלל המגזרים, אנו מהמרים על המשך קיומהשל מדינת ישראל.

העובדה שאוכלוסיות שגדלות בקצב הגדול ביותר במדינה אינן משרתות, אינן מעמידות לוחמים ואינן עובדות, אבל מקבלות תקציבים שמעודדים את המשך ההשתמטות והתלות הכלכלית במדינה, מהווה ״הערת עסק חי" לכלהפרויקט הציוני.

הניסיונות לחוקק חוקי פלסטרו"ישראבלוף" זמניים במקום לטפל בבעיה מהשורש ולהעביר חוק גיוס ציוני אמיתי, תוך הישענות על הכלכלה החזקה שנבנתה כאן וחוסנם העילאי של לוחמי הסדיר והמילואים, רק ידחו את הקריסה הבאה שלנו במקום למנוע אותה.

זו לא השערה - זה עניין של מתמטיקה פשוטה: כמות לוחמים מועטה אל מול האתגרים הביטחוניים האדירים בפניהם ניצבת מדינת ישראל בעשור הקרוב לפחות. אם יש לקח אחד שעלינו לקחת מאסון 7 באוקטובר, זה שלא דוחים טיפול בבעיה אמיתית רק כי לא נוח לטפל בה עכשיו. בטח לא כי יש לה מחיר פוליטי.

כשמדינה מזהה בעיה אקוטית היא נדרשת לטפל בה מיד, לפני שהיא הופכת לאירוע שביום אחד יכול להמיט עלינו חורבן.

מתוך מחשבה קרה ורציונאלית, שמנקה אמוציות, ומבקשת את המשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים חוק שירות חדש,אפקטיבי, שחל על כלל אזרחי מדינת ישראל, בקרני שומרון, תל אביב, בני ברק וכן - גם בנצרת.

חוק שמייצר הבחנה ברורה בין מי שמשרת את המדינה והמדינה נותנת לו, ומי שמשתמט - ולא מקבל ממנה כלום. רק כך נוכל להביא עוד לוחמים, רק כך נוכל לשמור על הבטחון ורק כך נוכל לשמור על איתנות כלכלית. מנהיגות שלא פועלת כך משיקולים פוליטיים פשוט מהמרת על החיים של כולנו.

רס"ן (מיל') יצחקי גליק

פורסם בישראל היום, 4/8/25

תמונה: הפגנת חרדים נגד הגיוס (ארכיון). צילום: אורן בן חקון. מתוך הכתבה בישראל היום

לצפייה בפוסט

הצטרפו אלינו

תודה!
יחד אנחנו כוח,
מזמינים אותך לעקוב אחרינו ברשתות

משהו השתבש, אנא נסו שוב!