אם לא תהיה לנו מדינה, נהיה נרדפים בדיוק כמו בשנות הארבעים, אבל אם נמשיך להתנהל כך, גם עם מדינה נהיה נרדפים באותה מידה.
אם לא תהיה לנו מדינה, נהיה נרדפים בדיוק כמו בשנות הארבעים, אבל אם נמשיך להתנהל כך, גם עם מדינה נהיה נרדפים באותה מידה.
זה שהעולם מלא בצביעות וסטנדרטים כפולים, אנחנו יודעים. השנאה העתיקה חוזרת, בלבוש מודרני.
ביקרתי לאחרונה בחו״ל, וראיתי מקרוב את המבטים, את האשמה הקולקטיבית, ואת התבערה העתיקה של השנאה ליהודים. העולם לא שונא אותנו בגלל הממשלה, הוא שונא אותנו בגלל הקיום שלנו.
בגלל זה, דווקא עכשיו, אסור לנו - הציבור הציוני, להפקיר את המדינה. גם כשאנחנו מלאים בביקורת מקיר לקיר.
אבל בואו נודה באמת: גם אנחנו נראים כמו מדינה שאיבדה את שפיותה.
ממשלה רדודה, מוקפת קיצוניים עם אמירות מכפירות, שרים עילגים, אפס לקיחת אחריות, אפס כיוון. הצהרות בלי סוף אבל במציאות, במקום להפוך את הטרגדיה הנוראית של ה - 7.10 להזדמנות היסטורית שמשנה את המזרח התיכון לעד, הם עסקו ועוסקים בחזיונות מנותקים שזורקים לפח את כל ההישגים הטקטיים האדירים, שלא מתורגמים לשום הישג אסטרטגי ומדיני. להפך.
וכך חלון זמן נדיר עם לגיטימציה בינלאומית חסרת תקדים למהלכים היסטוריים שאפשרו הכרעה חדה ומלאה שכוללת כניעה של חמאס והשבת כלל החטופים באופן מידי, אבד.
חלון זמנים שבו יכולנו לחרוט בדפי היסטוריה שדם יהודי אינו הפקר, הפך לדשדוש אינסופי עם שמות מפוצצים, שבו כל האלטרנטיבות האפשריות רעות מאוד.
אפס אסטרטגיה, עבודה דיפלומטית, והעדר הכרעה.
לראיה, כמעט שנתיים עברו, וחמאס על הרגליים.
עדיין מחזיק את אחינו החטופים, מכתיב את תנאי המו״מ ופוגע בחיילים.
קשה לתאר את גודל האבסורד והטרגדיה - אלפיים הרוגים, עשרות אלפי פצועים, 50 חטופים שם כבר כמעט שנתיים, והעולם כולו נגדנו.
לא כי העולם צודק, אלא כי כשאתה דופק את האירוע, כולם מריחים את הצחנה.
והאנטישמים רק צריכים תירוץ, השאלה היא למה נתנו להם אותו?
ממשלת הימין על מלא, במקום להכריע ולהשיב, עסוקים בדיון הזוי על ההתיישבות בעזה, בקומבינות פוליטיות לפטור משירות שותפים קואליציוניים לא ציונים, ובדוגמא אישית של איך לא לוקחים אחריות.
בצד השני, אנשי הרוח וההובלה של המחנה שמתיימר להיות מוסרי, עסוק בהצדקת עלילות הדם של אויבינו. הם לא מציעים אלטרנטיבה ציונית, ועבורם כל מעשה ואמירה לגיטימיים אם הם משרתים את הפלת הממשלה, גם במחיר פגיעה אסטרטגית ברעיון הציוני.
את המחיר היקר של חוסר המנהיגות נשלם כולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי.
ואם מישהו קורא את זה ואומר שזו “החלשה” - שיקפוץ לי.
ביקורת אמיתית נובעת מאכפתיות, שתיקה היא זו שמחלישה. מי שמעמיד פנים שהכול בסדר כשהכול מתפרק הוא הבעיה, לא מי שצועק את האמת.
והחטופים? שוב הוקרנו תמונותיהם שבריריים, מורעבים, עצמותיהם בולטות כמו בשחור-לבן של השואה.
בשביל שזה לא יקרה שוב קמה מדינת ישראל!
עצם זה שהתמונות האלה קיימות בשנת 2025, תחת שלטון ישראלי, 50 חטופים מוחזקים בידי ארגון טרור כבר כמעט שנתיים, מהדהד את גודל הכישלון - הביטחוני, הלאומי והמוסרי.
והנה עוד טרגדיה: דווקא כשהאיום חיצוני, דווקא כשהמציאות מסובכת, דווקא כשהעולם כולו משתגע, העם היהודי שואל את עצמו אם יש לו זכות קיום. שואל, אבל לא מקבל תשובה.
כי אין כאן הנהגה שתספר סיפור חדש שבו נוכל להפוך את הסבל לתקווה, את המאבק לתקומה, את ההגנה העצמית לסיפור מוסרי.
כי אין פה מנהיגים, רק חבורה של פוליטיקאים עייפים, וציניים, שקמים בבוקר רק כדי לשרוד עוד יום בכיסא.
וזה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המדינה - לא אויב מבחוץ, אלא ריק מבפנים.
המשימה שלנו פשוטה, אך קשה: להקים הנהגה חדשה. שתאמר אמת גם כשקשה, שלא תטשטש, אלא תעיז להביט במציאות בעיניים פקוחות. זה שם אחר לציונות.
ההנהגה הנוכחית איבדה לגיטימציה - ציבורית, מוסרית ובינלאומית. היא לא מסוגלת להוביל אותנו לשום מקום.
תשעה באב כבר אמרנו?
אנחנו נקום ונוביל, כי זו המורשת שלנו והמחויבות שלנו למחיר היקר ששולם כאן. לבנות מחדש ולהילחם על דמותה של המדינה כאילו העולם הוגן, ולהילחם באנטישמיות בעולם כאילו המדינה נורמלית.
לקום ולהוביל, כאילו עתידנו תלוי בזה, כי זה אשכרה המצב.
