לא עוד איום קיומי – ולא עוד פוליטיקה של מחדל
לפני ה7 באוקטובר, האיום הקיומי על ישראל היה בלתי נתפס – אבל אמיתי. והגענו אליו לא במקרה, אלא אחרי שני עשורים של חידלון.
במקום לפעול מול האיום כשהוא היה קטן, נתנו לו לגדול. רק ברגע האחרון, עם הרבה מזל, יכולות ביטחוניות ונחישות יוצאת דופן הצלחנו לפרק אותו.
זה היה נס. אבל על נס לא סומכים.
אנחנו חיים במדינה שבה כל שיח ציבורי נתקע בפריזמה של ביבי או לא ביבי.
צד אחד מתעלם מהאיום הקיומי, השני הופך כל החלטה לנס מהשמיים. אבל מה עם לשאול איך בכלל הגענו למצב הזה?
מי נתן לאיראן לבנות טבעת חנק סביבנו? למה פחדנו ליזום?
התוכנית לפירוק הציר האיראני הייתה על השולחן כבר מ2009. כל מבצע בעזה ובלבנון יכללהיות צעד ראשון. אבל לא הייתה החלטה.
לא הייתה הנהגה שמסתכלת עשר שנים קדימה, רק ממשלותשמסתכלות שלושה חודשים לבחירות.
אז כן, יש הערכה עצומה למערכת הביטחון, למודיעין, לחיל האוויר, למי שבסוף קיבל את ההחלטות, אבל צריך להבין – ההישג הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא הכישלון שהוביל אותנו לתהום.אם לא נלמד ממנו, ניפול שוב.
ועדת החקירה שתקום תצטרך לשאול: איך מדינה עם איום קיומי ממשי מתנהלת כאילו אין איום כזה בכלל? איך ממשלות מכל הקשת הפוליטית כשלו? זה לא עניין של מפלגה. זו מערכת פוליטית רקובה שלא חושבת מדינה, רק קמפיין.
יש שני תחומים שבהם ישראל עדיין מצטיינת: כוחות הביטחון וההייטק. שתי שמורות טבע של ציונות ומצוינות. בכל השאר? דיור, תחבורה, תשתיות, חינוך – כישלון מוחלט. אין הבדל דרמטי בין ממשלות, יש קונצנזוס של בינוניות וחוסר חזון.
אבל עכשיו, אחרי שנים של מחדלים, יש לנו גם הזדמנות. לשקם את המדינה, פיזית ונפשית. להחזיר את החטופים. להכריע את חמאס. לבנות שלטון אזרחי מפורז בעזה, עם אחריות ביטחונית ישראלית וגיבוי אזורי. ולהתחיל את תכנית המאה של ישראל.
חזון לישראל 2048: מעצמה בטחונית, כלכלית, טכנולוגית, רוחנית – שהעולם זקוק לה. מדינה שבה כולם מחוברים לזהות יהודית ציונית ודמוקרטית, רוכשים השכלה, עובדים ומשרתים. והמדינה? משרתת את המשרתים, לא את אלו שבוחרים לא לתרום.
זה הרגע להרים את הראש. לבנות מחדש. ולהבטיח שלעולם לא נגיע שוב לרגע שבו רק נס מציל אותנו.
.png)