זה לא סיפור רק על ניר עוז, זה הסיפור של כולנו.
"היית חוזר לגור באושוויץ אחרי השואה?"
שאלו אותי הבוקר בניר עוז.
ניר עוז הוא קיבוץ שנכבש באופן מלא על ידי הנ'וחבות ולאחר מכן על ידי "בלתי מעורבים" מתועבים למשך שעות ארוכות.
לא היה צריך לכבוש אותו חזרה. האויב הרצחני נסוג ממנו עצמאית אחרי שפלש ל-97% מהבתים בהם רצח, חטף, שרף ובזז כל אשר נקרא בדרכו.
בחודשים שלאחר יום האסון התקיים דיון מורכב וכבד בין חברי הקיבוץ שנותרו בחיים. האם הקיבוץ שספג פגיעה אנושה יהפוך למוזיאון הנצחה כי איך אפשר לחזור לגור כשהזוועה עולה מכל פינה או שדווקא הוא יהיה סמל לציונות וקימה מעפר.
הקיבוץ קיבל החלטה שבמקום שבו היו חיים ושטף המוות ישובו להיות חיים.
וכמו שסיכמו לי:
"באירופה כשהיה פוגרום מי ששרד פשוט עזב לעיר אחרת, אבל כאן בארץ ישראל אסור שזה יקרה. אסור שהם יעלו בדעתם שביצוע טבח ורצח לא רק יגדעו חיים אלא גם יחריבו ישוב. סוד הסיפור הציוני הוא שמכאן אנחנו לא זזים."
זה לא סיפור רק על ניר עוז.
זה הסיפור של כולנו.
זה תלוי בנו.
את מה נהדהד. למה ניתן לייק ואת מה נשתף. במה נתמוך ונחזק.
זה תלוי בהנהגה שנבחר לנו.
מה סדרי העדיפויות שתקבע. במה מושב החורף ודיוני התקציב יעסקו. האם בנושאים פופולריים ומקטבים או בציונות ובהחזרת החיים לכל מקום בארץ ישראל.
"לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" (מאיר יערי 1945/ גדי מוזס 2025)
בתמונה טרקטור חורש הבוקר את שדות ניר עוז
