מס לוחם: המחיר הכלכלי של מי שנלחם על המדינה

אחת ממסקנות שבעה באוקטובר - ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית • לצד התנאי ההכרחי של מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים, קיים תנאי כלכלי • בפעול, המדינה מטילה על משרת החייל הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה • פרשנות

מס הלוחם: אחת מהמסקנות המהירות והברורות מקריסת הקונספציה של 7 באוקטובר היא - מדינת ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית. ככה פשוט. תנאי הכרחי לכך הוא קיום מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים. אך לכך יש גם תנאי נוסף - התנאי הכלכלי.

מדינת ישראל וצה״ל מתבססים על חיילי החובה והלוחמים במילואים, אך בפועל בצד הדרישה למלא את תפקידם היא מטילה עליהם מס בלתי נראה: הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה. אזרח ישראלי שמתגייס לקרבי או ממשיך לשרת במילואים לאורך שנים נושא בנטל כפול – גם סיכון פיזי, גם מחיר כלכלי כבד.

הסיכון הפיזי הוא חלק מהחבילה והוא לא ישתנה. זאת בשונה מסוגיית ההפסד הכלכלי, סוגייה שאם מדינת ישראל לא תדע לפתור באופן יעיל ומהיר אנו עלולים למצוא עצמינו במצב שבו  האתגר למצוא אזרחים שיסכימו לשאת בעול השירות הקרבי יתגבר משמעותית.

שירות החובה כנטל כלכלי

‍
חייל קרבי בן 18, שמתגייס לשירות חובה, מתחיל את חייו הבוגרים באיחור של שלוש עד ארבע שנים לעומת בני גילו במדינות מערביות - או אזרחים ישראלים שלא משרתים. בזמן שחבריו עובדים, לומדים וצוברים ניסיון מקצועי, הלוחם מקבל שכר של 1,600-2,500 שקלים בחודש. ההפסד הכלכלי המצטבר לאורך הקריירה מגיע למאות אלפי שקלים.

לפי מחקר של פורום קהלת, דחיית הכניסה לשוק העבודה גוררת הפסד למשק של כ-49 מיליארד שקלים בשנה. תוסיפו לכך את העובדה שחיילים קרביים אינם יכולים לעבוד במהלך השירות, ואילו ג’ובניקים בחלק מהתפקידים מצליחים לעבוד בזמנם הפנוי, וקיבלתם עיוות שמעמיק את הפערים הכלכליים בין משרתים שונים, על אף הבדלי המשכורת הצבאית.

מילואים: פגיעה כלכלית מתמשכת

‍
אחרי השחרור, חיילים קרביים נדרשים לשירות מילואים תכוף הרבה יותר מאשר חבריהם ששירתו בתפקידים עורפיים. מערך המילואים, שהוא קריטי לביטחון המדינה, מתבסס על אנשים שכבר שילמו מחיר כלכלי כבד בשירות החובה, וכעת ממשיכים לשלם אותו בכל תקופת חירום ואימון.

מצב העצמאיים חמור בהרבה כשהם מקבלים החזר חלקי בלבד שמכסה רק 25% מההכנסה שלהם, שכירים במשרה חלקית מקבלים תגמול נמוך שמוריד את ההכנסה החודשית שלהם, ומעסיקים נאלצים לשלם מחיר נוסף כשהם מאבדים עובדים חיוניים למשך שבועות בשנה.

הפער הכלכלי מצטבר ומתורגם גם לירידה בסיכוי לקידום מקצועי ולצמצום אפשרויות ההשתכרות לאורך השנים. במצב הנוכחי, כואב לומר, אף פוגע בסיכויי ההעסקה.

ההשלכות: שחיקה במוטיבציה וסכנה לביטחון

‍
נתוני ההתייצבות ההולכים ויורדים משקפים בבירור כי מערך המילואים נשחק, כך שכבר היום אנחנו במצב בו אין מספיק אנשים שייקחו חלק במאמץ המלחמתי.

בראייה לעתיד, צריך לקחת בחשבון שכאשר צעירים רואים שחבריהם שבחרו במסלול אזרחי מתקדם אינם נושאים בנטל, ונוסף לכך נהנים מהכנסה גבוהה יותר, התהיה ״האם נכון להמשיך בדרך הזו?״ מחלחלת בקרב יותר משרתים עתידיים, באופן טבעי.

ככל שמעמיק הפער בין המתגייסים לקרבי ולמילואים לבין אלו שעושים זאת באופן מצומצם או שלא משרתים כלל, כך יורדת המוטיבציה להתנדב. זו בעיה מוסרית של חוסר הוגנות ועיוות צדק שמשמעותה - סכנה קיומית.

הפתרונות: איך אפשר לשנות?

‍
על המדינה לראות בשירות צבאי קרבי ערך אסטרטגי ארוך טווח ולהפוך את השירות הצבאי ממס נסתר למס הוגן - כזה שמכיר בתרומה האדירה של המשרתים. יש להגדיל את שכר החיילים הקרביים לרמה שתאפשר להם לחיות בכבוד - לפחות 5,000 שקלים לחודש.

יש להגדיל את ההחזר למילואימניקים עצמאים כך שיקבלו פיצוי בהתאם להכנסתם האמיתית. יש לייצר מנגנון מענקים משמעותי למי שמשרתים במערך מילואים קרבי לאורך שנים, ולהעניק להם הטבות מס שיצמצמו את הפער הכלכלי בינם לבין אחרים; נקודת זיכוי במס הכנסה לכל החיים, הנחת מס ברכישת דירה ראשונה, קדימות בכניסה לאקדמיה ועוד.

מאיפה יבוא הכסף?

‍
הפתרון למימון לא דורש הגדלת הגירעון או העלאת מסים. ניתן לממן את התגמול הנדרש דרך ביטול חלק מהפטורים ממס שהמדינה מעניקה כיום, שמסתכמים במעל 70 מיליארד שקלים בשנה.

אפשר לממן זאת גם באמצעות קיצוץ בפנסיות התקציביות הגבוהות של פורשי מערכת הביטחון, שמגיעות לסכומים חסרי תקדים ומכבידות על התקציב. במקום לסבסד תשלומים מופקעים, יש להפנות את הכסף לאלו שנושאים בנטל הביטחוני באמת.

בשנים האחרונות נשחטו במדינת ישראל כל הפרות הקדושות - מהיחס למשפחות שכולות ועד כיבוד יום כיפור. שחיקת ערכי הבסיס שלנו מעמידה ואולי בצדק את השאלה האם צבא העם של היום הוא הצבא של כל העם? אצל הרבים התחושה היא שלא ממש.

משכך, הצ׳ק הפתוח שנתן דור הלוחמים המופלא הזה בסדיר ובמילואים למדינה מאיים לחזור ודורש בטחונות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתייחס ללוחמיה ולמילואימניקים כאל כוח עבודה בחינם. שירות צבאי הוא חובה, אבל הוא לא צריך להיות עונש כלכלי לכל החיים.

אם לא תהיה מעטפת של תגמול הוגן למי שלוקחים על עצמם את האחריות להגן על המדינה ואת הסיכון בגופם, ובמקביל הסלחנות כלפי מי שבוחר לא לשרת תמשך וההשתמטות תשתלם, אפשרי שנגיע למצב שבו גם הפרייארים הגאים של היום לא יהיה מוכנים לשלם את המחיר במלחמה של מחר. זה הזמן לתיקון למען דור הנצחון.

דוד שרז - רס״ן (במיל׳) ביחידה מיוחדת, יזם, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 25/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/military-life/article/17611589

צילום: דובר צה״ל